אני הייתי שם בתוך הזרועות שמחבקות עכשיו אותה, והייתי שם אני,
לא הייתי מישהי אחרת, הוא לחש קרוב לאוזן שלי, הוא דיבר רק
אלי, הוא אמר שאני הכי נפלאה בעולם, שאני מרגשת אותו ושבכלל
היופי האינדיאני הכי אקזוטי בעיניו.
היו לו תאוריות שהצדיקו את המשיכה שלו אלי, הוא אמר שכל יצור
על האדמה נמשך למה ששונה ממנו,  כך היה משכנע את עצמו שהוא
באמת אוהב אותי, כך  גרם לי להאמין שיש בי משהו שישאיר אותו
איתי.
אני אהבתי אותו לא משום שהיה שונה, לאהבה שלי לא היו  סיבות
ולא הצדקות או הסברים, פשוט אהבתי אותו, הוא חיזק אותי, הוא
הגן עלי, הוא נתן לי לחוש תחושות שלא הכרתי בעבר.
זאת היתה אהבה, זאת היתה שימחה מסוג אהבה, זה היה רצון לחוש
קירבה, רצון לחלוק את המחשבות והתחושות של החים, רצון לגעת
ולחוש מגע של יחד.
עכשיו נותרתי ללא קירבה וללא מגע וללא שמחה, עכשיו זו מועקה,  

עכשיו קשה להיות לבד כמו שלא היה קשה לי מעולם, כי  הרצון
לאותן התחושות המוכרות, עוד קיים, האהבה עדיין חיה בתוכי,
למרות שפיטר עצמו הסתלק ממנה.
אני לא זקוקה לשום תיאוריה או הסבר בכדי להאמין שאני עצובה,
להבין שאני בודדה ולהבין עד כמה שאני מקנאה, אני יודעת שליבי
שבור, אני יודעת שכולי שבורה, שאין לי כוח להרים את עצמי, שאין
דבר שיכול לעשות אותי שמחה, שאיני יכולה להפסיק לחשוב על זה
ושאין דבר שיניא אותי מהקנאה הזאת.
לצד אוזנה של וונדי הוא בודאי בונה תיאוריות חדשות, זה ודאי
אינו השוני שמושך אותו אליה, פתאום הוא מתרגש דווקא מהיופי
האנגלי (שמאפיין גם אותו)
כששמעתי שהביא אותה מלונדון אל האי, זה אפילו לא כאב לי ,
הפתעתי את עצמי, נשארתי לשבת שם, עם כל הבחורות הפטפטניות,
הכובסות, התופרות וערגות הבדים,   מבטים חטופים  הציצו בי,
לבדוק את תגובתי ואני שתקתי, באותו הרגע זה פשוט חלף ליידי.
אך מאותו הרגע החל המידע לאט לחלחל אל תוך הראש שלי ומהראש
ללב, מהלב אל הבטן ודרך הגרון אל העיניים שהחלו להזיל דמעות
סודיות אל עמת היד שניגבה אותן בלי הרף.
בלילה לא יכולתי להירדם, המחשבות על אותה נערה חדשה בחייו של
פיטר שלי, לא עזבו את ראשי,
בדמיוני כתבתי אלף תסריטים, איך יעזוב אותה פתאום ויחזור אלי,
אל האהבה הנכונה והאמיתית שלו.
לקראת עלות השחר יצאתי מן הבית, התחלתי ללכת בעקבות המחשבות,
אבא הזהיר אותי לא פעם שלא אלך בחושך לבדי ובמיוחד לא לכיוון
החוף, תמיד פחדתי ללכת בחושך אל החוף, סכנת שודדי הים שעל האי,
היתה מוכרת לכולם, סיפורים מחרידים סופרו על מעלליהם, הם נודעו
כחסרי כל רחמנות אנושית, ויחסלו כל דבר העומד בדרכם אל אוצרות
האי היקרים,        הסיפורים היו רבים, אך אני מעולם לא פגשתי
בשודדים באמת.
באותו לילה חשתי כי בין כך ובין כך, אין טעם לחיי אם אינני
אהובתו של פיטר-פן יותר, דבר לא הפחיד אותי כשהלכתי אחרי
מחשבותיי לכיוון החוף.


"בעבר לא פחדתי מכלום, ידעתי שפיטר תמיד שומר עלי" כך חשבתי לי
בדרך "עכשיו איני פוחדת מכלום כי אני יודעת שבלי פיטר אין לי
סיבה מוצדקת לשמור על עצמי" זאת הייתה מחשבה כואבת, אבל גם
חביבה.
רגע לפני מה שקרה לפתע, לא יכולתי להבחין בשום סימן או רמז
שמשהו הולך ליקרות מסביבי.
הם היו ארבעה בחורים, אחד מהם היה נמוך במיוחד, הם הופיעו
פתאום מכל הכיוונים, אחד מהגבוהים תפש אותי מאחור והצמיד
לצווארי סכין, הוא אמר "לא לזוז" באנגלית ואני צרחתי מבהלה,
הוא הניח יד חזקה ומלוכלכת על פי ואפי ובקושי יכולתי לנשום,
השלושה כרכו חבלים סביבי במהירות והעמידו מוט עץ עבה מאחורי
גבי, הם קשרו את ידיי ורגלי למוט העץ וסביב פי הם קשרו בד כדי
שלא אוכל לצרוח עוד.
איני יודעת אם הייתי מעולפת או שאולי איבדתי תחושה מתוך הבהלה,
איני זוכרת שחשתי כאב כשסחבו אותי קשורה, עם הראש כלפי מעלה,
אבל עדיין אני זוכרת שראיתי שתי דמויות של ילדים שעפים בשמיים
ונקודת אור קטנה שרוקדת בניהם.
כשחזרה אלי הכרתי, הייתי עדיין קשורה בידיי וברגליי למוט העץ,
הייתי ישובה על קצה סירה קטנה ומולי ישב הגבר הנמוך ואחז
משוטים קטנים וישנים.
הוא השיט אותנו אל תוך מנהרה שמתחת הסלעים ודיבר אלי באנגלית
מוזרה, אחרת מזו שלמדתי מפיטר, הוא אמר משהוא על 'הקפטן'
ושעליו להשאיר אותי כאן עד שאנשי השבט ימצאו אותי בעצמם וגם
משהו על 'אוצר' ואז הוא אמר משהו על 'פיטר פן' וזה פתאום הזכיר
לי את כל המהלכים, נזכרתי איך יצאתי מהבית והלכתי לכיוון החוף,
נזכרתי באותן מחשבות שלא נתנו לי להירדם בלילה, ושוב חזרה אלי
תחושת המועקה והגעגועים לפיטר, בליבי שוב התפללתי שיופיע עכשיו
מאיזושהי פינה וייקח אותי בזרועותיו המוכרות ושכל מה שאני
יודעת יסתבר כקשקוש של הרכלניות הזקנות של השבט.
כעסתי על עצמי שיצאתי בחושך מהבית ושנאתי את עצמי על חוסר
האחריות ועל כך שפיטר כבר לא אוהב אותי.
היה לי די זמן לחשבונות עם עצמי כשרגלי קפוטות ידיי קשורות
לאחור, פי חסום ועייני מביטות רק לפנים, אל פניו של הגבר הנמוך
והמכוער שגם הסריח מאלכוהול ומזעה חריפה.
לפתע נישמע קול מבין הסלעים "סמי, אתה שומע?"
מתוך המחשבות יכולתי להישבע ששמעתי את קולו המתלוצץ של פיטר.
"שומע קפטן" הוא זינק ונעמד על הסירה ובידו (זו שלא אחזה את
הבקבוק) הצדיע מעל הגבה למרות שלא ידע מהיכן מגיע הקול,
"הקשב לי היטב" נשמע שוב הקול "קח את הנערה אל שפת האגם, שחרר
אותה מן החבלים וחזור מהר אל הספינה!" - "אבל קפטן..."הוא נבהל
והתבלבל - "ציית לפקודותיי!!!" צרח הקול,  המכוער המסריח נשאר
מבוהל ומבולבל, הוא חטר אל שפת האגם, משך אותי אל האדמה ובסכין
קטנה וחלודה שיחרר את החבלים מעלי תוך כדי שהוא ממלמל באנגלית
המכוערת שלו ספק מדבר איתי, ספק מדבר עם עצמו.    
נשארתי יושבת על האדמה, הגבר המכוער חטר בסירה אל מחוץ המנהרה,
היתי מבוהלת יותר מקודם, תחושת הגוף חזרה אלי והתחלתי לחוש כאב
וסחרחורת, בדקתי  את גופי ואת כל חבלותיו ולרגע חדלתי לחשוב על
מה שהיה ומה שיכול ליקרות עכשיו.
מאחורי גבי שמעתי פתאום צחוק, זה לא היה עוד הד מבין הסלעים,
זה היה פיטר שהיה ממש קרוב אלי, "פיטר " צעקתי וכמעט שמחתי, אך
ברגע שנפלטה המילה הכואבת מפי החלו זולגות דמעות מעיניי,
"פיטר" אמרתי שוב לעצמי בשקט וידעתי שפיטר כבר לא יבוא אלי,  

"פיטר" נשמע קול של ילדה אחרת מאחור "מה עם טייגר-לילי?" היא
שאלה, "טייגר-לילי" הוא השיב (הוא אמר את שמי) "לגמרי שכחתי"
אמר וצחק.
"פיטר?" לחשתי שוב והפעם בתקווה "הבטחת שבכל פעם שאקלע לצרה
תבוא להציל אותי, נכון?"
"אני פה" נשמע קולו הגואל ופיטר נחת פתאום מולי "את בסדר?"
""קצת כואב לי הגוף" אמרתי והרמתי אליו מבט "אני בסדר, איך
ידעת להגיע הנה? איפה אנחנו בכלל?" פיטר לא ענה, הוא פנה הצידה
לרגע ונערה לבנה וחלקה התקרבה אלינו,
"שלום," היא אמרה בחיוך מתוק והושיטה לי יד "אני וונדי" -
"טייגר-לילי שמי, נעים מאוד" עניתי, לחצתי יד חלשה והצצתי שוב
בעיניו של פיטר מחכה להסבר "מקום קצת מוזר להיכרויות" הוא אמר
והשחיל יד אחת תחת ברכי ושניה אל ערפי ומהר הרים אותי באוויר,
בואו נסתלק מפה הוא קרא, בשתי ידיי ניסיתי לחבק את עורפו כל כך
רציתי לאהוב כמו פעם אך יכולתי להרגיש שליבו אינו איתי יותר.
הוא המריא מיד ויצאנו אל מחוץ המנהרה,
"פיטר, חכה לי," שמענו את קולה של וונדי " אני לא יכולה לעוף
כמוך"
הוא חזר אחורנית ווונדי הצטרפה אלינו,
"דביל הסמי הזה, כל כך קל לעבוד עליו" הוא אמר לנו בדרך "איך
האמין שקפטן הוק מדבר אליו מתוך הסלעים"
"אתה מחקה אותו כל כך טוב" אמרה וונדי  "כן, הוא כל כך נבהל
כששמע אותך" הוספתי.
פיטר ניראה מאושר, מוחמה מכל הכיוונים,
והמחמאה הכי גדולה בשבילו היתה המתח והתחרות בנינו, שתי
האסירות השבויות בכלא האהבה שלו.