נפגשנו. קפה. שיחה. אלוהים ידע מה עשיתי שם. לאט לאט רציתי
להיות שם. אחרי תקופה מסוימת משהו בי החליט שדי. לא משהו בי.
משהו.
סערת רגשות.
הגעת. נשקתי לך. משב רוח קר עבר דרכנו. רק אני יכולתי להרגיש.
לא סיפרתי לך, ולא לאף אחד. יכולתי לראות. ישר החדרתי לאויר
משהו שלילי. רציתי כל כך להוציא את התסכול הזה שנוצר אצלי.
תסכול שלא ניתן לתאר. הבטתי בתוך העיניים האלה. עיניים
מושלמות. חיצונית. בפנים הן מלאות בעצב. מצד אחד יצרתי את החום
והקרבה כמו שתכננתי... כדי שהלהב יחתוך ויצרוב, אבל אז הבנתי
שאני לא רוצה להכאיב. רציתי להסביר, נתחבק ונפרד איש איש
לדרכו. התחלתי בנאום המתארך הזה. לא אפשרתי לך להוציא מילה. כל
כך כעסתי על האטימות הזו. לאט לאט השחלת מילה ועוד מילה. עמדת
מהצד. תמיד סקרן אותך איך זה. רציתי לבקש ממך להיעלם ולא
לחזור. אני זוכר איך הבטת בי עם עיניים דומעות. זה עשה לי טוב.
הגיע לך. כל כך רציתי להמשיך ולפגוע, לחתוך ולהשאיר שריטות שלא
יגלידו. רציתי לירות עוד ועוד חיצים. שכל חץ ינתק לך כל קשר
למציאות או אליי. ידעתי שכאב ועצב הם במוזה שלך. מהות החיים
שלך. הדרך שלך לחיות.
אהבתי את ההרגשה לגרום לך להרגיש אפס. אני זוכר איך בהתחלה
משהו בך דחה אותי. לא ידעתי להסביר. אולי החומות האלה שאני
תמיד בונה. האינטואיציה הזו שנולדתי איתה. חבל שדווקא הפעם
התאהבתי יומיים אחרי שהחלטתי שדי. זה נגמר. תמיד זה ככה.  

אני מחליט שאין טעם להמשיך ולפרוק. רק לחבק ולא לעזוב.