עוד חודש הסתיים.
עוד חודש של שיחות פנימיות, אני עם עצמי. האנה הפנימית מספרת
לי שוב על עצמי, על הרגשות, המחשבות ובעיקר - על השינויים.
מספרת לי על הרצון לשכוח מהכאב ופשוט להמשיך לזרום. הרי הנהר
שאותו אנו מגדירים "חיים" לעולם לא יעצור את זרימתו בגלל טיפה
אחת שמסרבת להמשיך בחייה.
היא מספרת לי על המחשבה לסלוח. לסלוח לבחור שניפץ לה את
פנטזיית "האביר על הסוס הלבן" וגרם לה לטבוע לרגע בנהר החיים,
להתבלבל. שאלתי אותה, למה שאסלח? מישהו היה אמור לנפץ את הבועה
הזאת, אם לא במוקדם אז במאוחר, היא ענתה לי. תחשבי על זה, היא
מבקשת. אבל אני נמנעת כרגע. אני כועסת. הפנטזיה על ה"אביר על
הסוס הלבן" נתנה לי את הכוח הנפשי והרגשי להמשיך, להיות
אופטימית, להסתכל על הכוכבים הזרועים בשמיים בלילה ולדעת שיש
שם מישהו שמחכה רק לי, מחכה שדרכינו ייפגשו ומשם נמשיך בשביל
המשותף לעולם ועד. אני אוהבת לחלום, לדמיין, לפנטז. ז"א -
אהבתי. הוא הרס את ההתמכרות הקטנה והבלתי מזיקה הזאת. כרגע אני
לא רוצה לסלוח, מחכה שהכעס יעבור, שהכאב יתרפא.
כרגע אני צריכה חיים חדשים, אני מספרת לה. אני בונה לי חברים
חדשים, מנסה לחשוב איך לשמר את הישנים, חושבת על העתיד, כרגע
אין לי זמן לסליחות. יותר מאוחר אולי.
החודש הזה נגמר. החום דעך. הקרירות של אוקטובר הגיעה גם היא.
יכול להיות שהיא תדכא, אבל גם היא באה לטובה. כל דבר בעתו.
איני יודעת בפרטי פרטים מה יהיה מחר, אבל אני יודעת שיכול
להיות שוב טוב. הכל תלוי בי. אולי מחר אני אסלח, אולי ייקח לי
עוד קצת זמן. אבל זה חודש חדש, זו עוד הזדמנות לעשות דברים
חדשים ולשמר את הישנים.
אני לא יודעת מה אהיה מחר, אני רק יודעת שאעשה הכל כדי לא
להפסיק לחייך.