זכר נשמט חומק יום שישי בבוקר על רצפת הרכבת
סיפור מארץ רחוקה:
אוטובוס כחול מטפס על הגבעה
"זה הים..."
דבוקת ילדים לשמשה
מנוע גנח
בחול הרך
פשטו את הבגדים
והם ורודים.

אידינאחוי בלאט מצאה את מקומה
ישראלית וירוקה,
אמששעשרה מקוצר. ליידי ארוכה.
ליידי כי היתה דקה ועדינה
וכי שמה לא נקלט מרוב ששתקה.
אנשים מפגשים קשים הורים מבולבלים אהבה נוראה
בת חמשעשרה עם חולצת בטן וסיגריה דיסקמן שני רמקולים קטנים
חריט עמוק חמוץ מתוק
נפלה קליפה למים. שני ילדים.

חמקו להן שנות העצמאות בקבוקי הבירה גנים ציבוריים
גרעין של חברים ביום ראשון לא באו איש לא יודע וגם לא ממש
מכירים
רק לבדו עמד שם ז'ן
עם רעמה וזיפים
מכאן התיכון (יפהפיה ולא ממש זוכרים)
ומכאן במדים ונעליים אדומות מבולבלים יותר מכולם מבולבלים
אחד יושב בצד ורושם מספר מלים.
זאבה בודדת פילוס עקשני ממש שמור בסוד
רק מורה אחת למתמטיקה שמה לב יום אחד ומאז נחרט בזכרונה
איך היא שם יושבת ופותרת תרגילים
בונה כמו נמלה עתיד שפוי מתכוננת לבחינות לבדה בין הדפים.

בדרך הביתה פתאום ז'ן
היה היה ילד ים
גבה נפל לחול החם
לבה נפתח כמו פרח דם
סופו של קיץ רע ומר
ליידי הולכת מחר
וכלום לא נשאר.

בתוך הריחוק מהכל בין התוצאות המצטברות של הבגרויות
החלומות בשמירה הדממה המדברית
הרטוריקה הצברית הגברית
לבין התחושה שלא הצליחה להיפטר ממנה שזה לא זה ושמשהו חסר
ולעולם כבר לא יהיה
והכעס העצום, היותר ויותר נשלט,
זכר נשמט.

אני חייבת לעוף מפה זו תחושה מוכרת ליידי כזאת משונה
קמה ולא אומרת מילה
הולכת לשרותים ומקיאה.
בסלון של ז'ן שהוא עילג
ומשונה בדיוק כמו שהיה
המתיקות היא זכר מר
לבן ונקי צמרמורת קרירה
הנוף של הים הבניינים החדשים
ליידי סוגרת את הדלת של השרותים
נפרדת ויוצאת לחדר המדרגות
אבל פונה לכיוון הקומות העליונים.