"זה לא פשוט", אמר הרופא,
"אתם יודעים, יש טיפול חדש, שאמור לעזור"...
בכיתי,
בכינו.
ידענו שאין תקווה.
זאת ההרגשה הכי נוראה שאדם יכול לחוש.
חוסר אונים מוחלט ובכי חנוק.
"נתחיל מיד בטיפול, בוא נקבע למחר בתשע, בסדר?"
אני העדפתי פשוט לקחת את הרגליים לנתב"ג -
ולעלות לטיסה הראשונה לאירופה.
אני מעדיף להעביר את הזמן שנשאר בלטייל.
הדוקטור קלט כנראה שהתמוטטתי, ואמר:
"תקשיב, המצב קשה, אבל לא אבוד, אל תוותר"
ואני רציתי להגיד לו, אבל לא יכולתי להוציא את המילים מהפה...
שאבוד, כבר ממזמן.