רק דלת אחת הפרידה ביני ובין המציאות.
המציאות שאני לא מבין,שאחרים המציאו...ואני לא מאמין בה. דלת
לבנה של פלדלת עם ידית שחורה ואימתנית ,שאולי בעיניך הייתה
נראית כמו סתם עוד דלת עם ידית ,אבל בשבילי...היא הייתה הסיוט
בהיתגלמותו.
כי הכריחו אותי לבוא לכאן,לנסות ולקחת את עצמי בידיים ולהתמודד
עם הפחדים שלי.
מבט האימה לא זז מפני וזיעה חיבקה את ראשי בגלי הקור שלה...אחח
זיעה קרה. ובעודי נושם בכבדות ניסיתי עמוק עמוק בפנים לשכנע את
עצמי שהכל בסדר, שאת הנורא באמת בעצם כבר עברתי.
"הכל בגללך אמא" מיררתי בין שפתי היבשות לכיוונה
"מה אמרת?" שאלה כאילו שלא שמעה
"כלום ...לא אמרתי כלום" ושתקתי.
רק אם לא היית מתעקשת כל כך שנצא לבלות ,חשבתי לעצמי,לא היינו
פה עכשיו.
"נלך לבלות במקום חדש" אמרת .
איך יכולת לקחת אותי למקום בו חיות הפרא האלה רובצות חופשי,לא
האמנתי שאת תעשי לי את זה,דווקא את.
אם לא היינו הולכים הדבר ההוא עם חיוכו הזדוני לא היה קופץ עלי
ומצפצף בצווחות. ואני לא הייתי צריך לעמוד במצב המביך הזה
עכשיו.
הוא היה כל כך מזעזע ומזוויע ,הפחד שלי בהתגלמותו...ואת...את
לקחת אותי אליו.
דמעות התחילו לזלוג מעיני והיא שישבה בכיסא לידי מלאת דאגה
הוציאה טישו וניגבה לי את הפנים.
"די..די...זה לא הייה כל כך נורא"
לא עניתי לה כי ידעתי שתמיד היא ידעה שאני שונא את הפראיים
האלה.ושהמציאות שלי הרבה יותר שווה משלה,אבל שתקתי.
הדלת נפתחה והאחות סימנה לנו להיכנס.
אמא שלי אחזה בידי התרוממה ממושבה ואמרה לי "יאללה...נזוז".
נכנסנו לתוך חדר הרופא כשכולי רועד, היא הושיבה אותי על הכיסא
הכתום המוגבה והתיישבה על הכיסא הרגיל לידי.
לרופא מולי היה חיוך מוזר...חיוך זדוני...כמו לדבר ההוא שזינק
עלי וציפצף.על השולחן הרחב שלו היו המון שטויות.
כלבים כאלה שמזיזים את הראש,בובת אודי תפודי,קופסא עם מקלות
מעץ בשביל לעשות אהההה כשפותחים ת`פה וכל מיני.
ועל שלט קטן שעמד בקידמת השולחן היה רשום ד"ר אליהו שם-טוב
פסיכיאטר ילדים.
הוא ביקש מאמא שלי שתסלח לו לרגע ,וקם לקחת איזו תרופה. כשסיים
התיישב וחייך שוב. הוא נראה מאד חולה אבל לא אמרתי כלום.מהפחד
שתקתי כמו דג.
"על פי מה שאמא שלך סיפרה לי...תגיד לי אתה,שמעת פעם על המושג
קלאונופוביה?"
הסתכלתי עליו כאילו נחת מהירח ומילמלתי "מה זה?"
"פחד מליצנים ילד,שמעת על דבר כזה פעם?"
אמרתי "אין דבר כזה ליצנים,וליצנים הם בעצם שכירי חרב וזאת רק
המציאות שלו שמעוותת" אבל בתוכי רציתי שהוא יעלם,שהכל יפסק.
לא רציתי להתמודד עם הצרות שלי,רציתי ללכת הבייתה וזהו.
הרופא הביט בי במבט מתעניין...כשלפתע פרץ את הדלת הדבר הזה
,כולו מרוח בצבעי פנים מזעזעות עם צפצפה ובלונים.
צווחתי כל כך חזק שכבר לא חשבתי על אמא שלי ומה יהייה איתה.
ישר התחבאתי מתחת לשולחן.
הרופא שנבהל מעצם ההתפרצות חטף דום לב ,כנראה מהתרופה שלקח
קודם ,מי יודע. כל הרופאים מהמחלקות האחרות באו בריצה.
אבל כבר היה מאוחר מידי, השכיר הצליח בשלו...ועוד איזה רשע
ביומולדת 70 שלו...שיתבייש... כשכולם הלכו וגם הדבר ההוא עם
הבלונים וצבעי פנים,רק אז זחלתי ממתחת לשולחן הבטוח ומילמלתי
לאימי המבוהלת "רואה? אני אמרתי לו, והוא לא האמין לי...
אז צוחק מי שצוחק אחרון". |
