חלון הבית שלנו, הפונה אל הים, תמיד פתוח.
פעם בכמה ימים, עוברת ספינה, לרוב עוברות ספינות מסע המעבירות
סחורה בין האיים,
אצלנו באיי "לעולם לא" כבר שנים שלא עגנה ספינה גדולה.
כשהינו צעירים, היתה עוגנת ספינת השודדים של קפטן הוק בחוף
האי,
הם היו באים כדי לשדוד את אוצרות האי העתיקים או את רכושם של
שבט האינדיאנים,
היינו נלחמים בהם, הגנו על האוצרות, האמנו שבאוצרות אלו קיימים
כוחות מסתוריים, למעשה לא אנחנו המצאנו את האמונה הזאת, היתה
זו אמונה עתיקה של שבט האינדיאנים, בני בריתנו אשר שכנו באי
דורות רבים, איש לא ידע היכן נמצאים אותם אוצרות, היו אף שסברו
שבאיתני הטבע הם נמצאים, כמו סגולות מרפא החבויים בצמחים
ובאדמת האי, אנרגיות ייחודיות אשר כוחן חזק מכוח הזמן שבטבע.
על פי אמונת האינדיאנים, ילדים על האי לא מתבגרים בו עם הזמן,
מכאן שמם של האיים "לעולם לא" ואנחנו, חבורת הילדים האבודים,
נלחמנו על הזכות להיות ילדים לנצח.

אך לא זאת הסיבה היחידה שהניעה אותנו להילחם בשודדים, עצם
הלחימה גיבש את כולנו לקבוצה מלוכדת, היה לנו מנהיג, היתה לנו
מטרה והיתה לנו גם אידיאולוגיה.
לאוצר ילדותינו היה ערך רב יותר מכל, עליו הגנו בכל מחיר.

לפיטר היום כבר קשה קצת ללכת, ידיו רועדות כשמנסה הוא לבצע
מלאכה פשוטה, הוא מתמלא תסכול וזעם בכל פעם שנכשל באחיזת צלחת
מזון  ישרה  או במזיגת מים לכוס,
הוא כועס על גופו שבוגד בו, לפעמים הוא מתיח, במלא חמתו,  את
כלי האוכל הסרבן על הרצפה ומקלל את ידיו, את הכלי המנופץ ואת
כל בריאת העולם,
הוא שונא את הזקנה ואינו מוכן לקבל אותה בשום דרך.

את רוב שעות היום הוא מעביר בצפייה בים דרך החלון ובלעיסת ענף
הסוף הדק, פניו תמיד קשות וזועפות, מרוכזות בתנועת הגלים,
כשפעם בכמה ימים עוברת ספינה, אני רואה אותו מחייך מבפנים,
מבטו אינו משתנה אך אני רואה, יש תחושות שרק מי שאוהב באמת
יכול לחוש.

לפעמים הוא קורא לי "בואי תיראי, וונד" הוא מצביע אל החלון
ואומר "זוהי ספינת שודדים, אני בטוח, לפי החרטום" או "לפי
התורן" או "לפי המפרש",
שנינו יודעים שספינות שודדים כבר לא מפליגות בים, אבל כשמביטים
מהחלון ברוחבו האין-סופי של הים, אפשר לנוח קצת מין האמת
הידועה, אפשר להפליג פנימה אל הפנטזיה ולהיסחף קצת עם הגלים
והדמיון.

פיטר ממשיך להלחם, שישים השנים שעברו עליו, לא שינו את עקשנותו
ואת רוח הלחימה שלו,
השודדים אמנם נוצחו ונסו מן האיים, אך מישהו, כנראה, חיבל
בכוחותיהם המופלאים של אוצרות האי, מישהו גזל מאיתנו את
ילדותנו הניצחית.

רבים מהילדים האבודים עזבו את האיים כי חשו צורך לשוב לאורך
חייהם בעיר, חלקם נישאו לבנות השבט האינדיאני והפכו לבני השבט
בעצמם וחלקם עדיין איתנו.
אנו חיים את חיינו בנחת בין מציאות לחלום, מידי פעם אנחנו
נפגשים, משחקים יחד קריקט על החוף  או נאספים סביב מדורה,
צופים בים, מספרים מעשיות או רוטנים על שינויי מזג האוויר, על
איחור הפריחה, על מכת היתושים בקיץ   או על להקות השקנאים
המחסלות את הדגים בסתיו.
כולם מתלוננים ומתחשבנים עם הטבע, אבל כולנו כבר יודעים שגם אם
נילחם בו בכל כוחנו, לא נשנה אותו.

גם עבורי מלאכות היומיום אינן פשוטות כשהיו בעבר, אך אם לא
אעשה אותן, הן לא תעשנה בעצמן.
אני מבשלת, מכבסת, אופה, מנקה, מסדרת, הכל בדיוק באותם ההספקים
שעשיתי בעבר. רק שהגוף מרגיש כבר אחרת, העבודה נהיית יותר
ויותר קשה עבורי, אני חשה שקרב היום שלא אהיה מסוגלת לבצע את
מרבית העבודות.
אין לי עם מי לדבר על כך, פיטר עסוק כל כך בחלומותיו, ובזקנתו
שלו, הוא מעולם לא דאג לצרכיו בעצמו, בגדיו תמיד היו נקיים
ומסודרים בארון, מזונו תמיד הוגש לו כשרצה בו וגם אני תמיד
היתי לצידו, לשמוע את סיפורי הגבורה שלו את חכמת תורתו נגד
הגדילה וההתבגרות בחיים, תמיד הקשבתי והבעתי עניין,
גם היום, כשהוא נח לרגע מזעפו ורטנותיו , הוא חוזר ומספר לי את
סיפורי הקרבות שלו עם השודדים.
אותם סיפורים כבר חוזרים על עצמם במשך שנים, אך הלהט שבו הוא
מספר אותם, מרענן אותם כל פעם מחדש, שנינו עדיין מתרגשים מהם.

באחד הלילות חלמתי שאני מתחתנת בלונדון, עם בחור אלמוני,
כשזרקתי את זר הפרחים לאחור, תפסה אותם טינקרבל מהאוויר, חתני
שאל "מי זאת?" ואני שיקרתי ואמרתי שאיני יודעת, לפתע שמעתי
צעקות ועדר של ילדים אבודים ואינדיאנים שעט לכיוונינו, התחלנו
לרוץ לכיוון המכונית המקושטת, חתני נכנס במהירות למכונית וסגר
אחריו את הדלת, המכונית התחילה לנסוע, אני קפצתי עליה ונאחזתי
בסרטים, המכונית נסעה במהירות ואני נגררתי אחריה, הילדים
האבודים והאינדיאנים רצו וצעקו מאחורינו, אני צרחתי מפחד
וטינקרבל עם הפרחים כל הזמן ריחפה מעלינו.
ככה התעוררתי בבהלה מתנשפת ומזיעה, פיטר פן שכב ליידי, עיניו
עצומות בכוח ומצחו מכווץ, גם כשהו ישן, הרהרתי, הוא נראה זועף,

מול פניו חשתי כאילו ראה את חלומי והתמלאתי רגשות אשמה,
"אני מצטערת" לחשתי אליו, "אני לא אחלום חלומות כאלו שוב
לעולם, אני מבטיחה" המשכתי להביט בו ולהפציר בשקט שיסלח לי עד
שפקח את עיניו,
הוא הביט בי לרגע, הביט בשעון וקם מן המיטה.
דבר לא השתנה, היה זה עוד בוקר ככל הבקרים.
כשיצאתי מן המטבח, לאחר שסיימתי להכין את ארוחת הבוקר, ראיתי
אותו יושב כהרגלו מול החלון וענף הסוף בפיו, ידעתי שגם אם אני
אשמה, אין לי בפני מי להתנצל.









יום אחד אולי יקרה לי משהו אולי אפילו אמות,
אז הוא יבחין לפתע שהארוחות אינן מתבשלות בעצמן וגם הבגדים לא
מתנקים וגם לא מתקפלים מעצמם בארון, הוא יגלה פתאום כמה אבק
נכנס הביתה כשהחלון כל היום פתוח, הוא יחוש שהוא לבד ויתגעגע
אלי,
טינקרבל ותייגר לילי כבר לא תהנה זמינות למלא את החלל שאני
אותיר אחרי בלכתי.
לו היתה אחת מהן נישאת לו כמוני, היתה ודאי עוזבת אותו כעבור
זמן קצר, לא קלים היו לי החיים עם פיטר פן, אבל אני תמיד ידעתי
לסבול בשקט ולהכיר את האצילות הפנימית שלו, אני אהבתי אותו
באמת.