השמש הציצה דרך החלון הצר שבפינת החדר, שולחת זהרורים של אור
שנצנצו על פסי המתכת המוזהבים של כלובו.
יום ככל הימים. ובכל זאת, משהו בו היה שונה. קשה היה לו להגדיר
מה היה אותו דבר, שכן התפאורה מסביב הייתה אותה התפאורה אותה
הכיר כל חייו. הארון עם הפורמייקה הלבנה המתקלפת בפינת החדר.
הכיריים הקטנים, המלוכלכים תמיד בכתמי שמן שרוף, שרידי
התבשילים הגרועים העולים תמיד על גדותיהם' אותם התעקשה בעלת
הבית להכין. תקתוק השעון, שהיה בלתי נסבל אלמלא התרגל אליו כבר
מזמן. ורק לעיתים, כאשר היה נותר ער בשעות הקטנות של הלילה,
והמטבח הקטן היה דומם, היה לפתע שומע את התיקתוק, ומאזין לו
בקשב רב- טיק טק, טיק טק, טיק טק, ומשנה את מקצבו של השעון
לרצונו - טיק טיק טק טק, טיק טיק טיק טק טק, טק טיק. היה זה
אחד הדברים המעטים בחייו עליו חש שיש לו שליטה, והדבר הסב לו
קורת רוח מרובה.
ובכן, דומה. אך בכל זאת שונה. היה זה מין חוסר נוחות שחש בתוך
גופו שלו, כמו כאב השרירים המופיע ימים מספר לפני השפעת. כאב
עמום המורגש רק במנוחה, ונדמה לך כי רק תנועה תפיג את אי הנחת.
יכול היה לומר על דרך המשל כי הוא חש כלוא. אלא שבמקרה זה אכן
היה כלוא מיום שנולד, אם כי מעולם לא ידע זאת.  
הוא היה אדום חזה, אך גבירתו קראה לו פשוט מוריס, וכך נקרא לו
גם אנו.
השעון הוסיף לתקתק את תיקתוקו. מקצב אחד התחבר למשנהו, ובלילות
כבר החלה צינה להיות מורגשת בחלל הצר של המטבח. מאותן הצינות
שחשים מתחת לסדין הקיץ, שאינן מספיקות כדי להקים אותך מהנמנום
אליו כבר שקעת, אך מחזיקות אותך חצי ער ומקופל עד אור הבוקר.
המתח בשריריו של מוריס לא זו בלבד שלא נחלש, אלא אף הלך
והחמיר. וצינת הלילה ודאי שלא הועילה לו. הוא החל פוסע בחוסר
נחת מדי בין ערביים לאורך הכלוב, כאשר היה הבית מחשיך עוד לפני
היום שבחוץ, והשמש נעלמה מאחורי צידו חסר החלונות של הבית. היה
רואה את צללי העצים שבחוץ הולכים ומתרחקים ממנו עד שעלו וטיפסו
על הבית שממול ולבסוף גוועו אל החושך שהיה יורד מבלי משים. על
אף שניתן לומר כי היה ציפור עירוני, הנה בכל זאת חי את כל חייו
מול החלון, ובמובן זה יכול היה לומר כי עדיין פעם ליבו במקצבו
של הטבע. הוא מעולם לא הופתע מהחושך, הבא בחטף ובהפתעה על אלה
שחיו בין כתלים, ששעותיהן נחתכו בדיוקו הקר של השעון. מדי ערב
היה יומו של מוריס ניגר יחד עם יומו של העולם כולו. לא נעלמה
ממנו ההתרגשות הבאה לעולם בהגיע שעת בין ערביים, כאשר השמש
מכתימה את העננים בצבעים עזים של כתום. להקת היונים שעל גג
הבית שמולו הייתה יוצאת אז במשק כנפיים ויוצאת מתחום עולמו, אל
העולמות המסקרנים והמסתוריים שהשתרעו מעבר לסיפו של החלון.
השחרור שחי על העץ, שרק את קצות ענפיו יכל לראות, היה עף ונעמד
על חוט החשמל שחצה את עולמו, מבדיל בין ארץ לשמיים, והחל מצייץ
שירי זימה ומחזר אחר נשים לא לו, אשר היו, כך ידע מוריס, נענות
ומתמסרות לו בסבך השיחים הצמודים לבית שמולו. שיחים שניתן היה
לראות כי לפני שנים, כשעוד הייתה בעלת הבית השכן צעירה, היה
איזה גבר שהיה יוצא וגוזם אותם לקוביות. היום גדלו הקוביות
פרא, ורק עין בוחנת, שזכרה את הימים בהן עוד היו קוביות, יכלה
לזהות צל של קו או זווית ישרה בשיחים שכבר הפכו מסתור למעשי
פריצות של שחרורים ומשכן לשקיות ניילון קטנות של סנדביצ'ים
ולעטיפות של ממתקים שהיו ילדי בית הספר הסמוך תוחבים לתוכם בעת
שהיו אוכלים את ארוחת הצהרים כבר בדרכם לבית הספר. את בעלת
הבית שממול עדיין היה רואה מדי בוקר, יוצאת עוד לפני שהייתה
מגיחה השמש מעל ביתה ומחייבת אותו להסב את ראשו, ותולה שורה
בלתי נגמרת של לבנים עליונים ותחתונים שהיו נחים, לבנים
ומרוטים, על החוט הארוך שנמתח לכל אורך ביתה. גם בצעירותה זכר
שמעולם לא חייכה, אך כעת העמיקו הקמטים את המרירות שבפניה
וקמטי הצחוק בהם השתמשה לעיתים נדירות כל כך נבלעו בארשתה
חמורת הסבר.
מעט אחרי שנעלם השחרור מחלונו, היה העולם שבחוץ יוצא בסיחרור
אחרון. היונים היו שבות במשק כנפיים, בחורשה הרחוקה שמעבר
לבתים נשמעו צרחותיהם של המוני הקאקים, שהיו מתכנסים בצווחות
אדירות על עץ האקליפטוס הענק, שקרקעיתו כבר הלבינה מלשלשותיהן.
הברוש הגדול המה דרורים, צורחים וצווחים בעת שזוג חתולים מביט
בהם מהמרפסת השכנה בעיניים כלות. תחושת דחיפות ובהילות שרתה על
הכל, כמו האנדרלמוסיה במאה שערים רגע לפני כניסת השבת. ולאחר
האקסטזה האחרונה, כמו גניחה אחרונה של גוסס, ירד שקט על העולם.
הכל השלימו עם מהלכו הבלתי ניתן לעצירה של העולם, והמתינו
בדממה לצל ביתו של מוריס, שעטף במהירות את החצר כולה. מרגע זה
הייתה דממה יורדת על העולם, בעת שהאור נזל במהירות מחלונו.
ואז, ברגע שמעולם לא הצליח לתפוס אותו במדויק, היה לילה. תמיד
ניסה להשאיר את עיניו פתוחות בכוח ולראות את הרגע בו הפך היום
ללילה. היה מחזיק את עפעפיו פתוחות עד שעיניו צרבו ודמעו
מהאוויר הקר ולבסוף היה נשבר, עוצם עיניו להרף ובפוקחו אותן
שוב - והנה כבר לילה.
גבירתו שראתה אותו בצערו ניסתה להרגיעו עם גרעינים מסוכרים
ופיתויים אחרים שבעבר קנו את ליבו. היא אף הניחה בפינת הכלוב
קערה עמוקה מלאה בדבש. אך הפעם חשו גם היא וגם הוא כי משהו אחר
מקנן בתוכו, שאינו נקנה בדברי מתיקה.
ערב אחד, הביט מוריס אל מחוץ לחלון, כשפתאום נעמדה על חוט
החשמל ציפור מלאת חן שעוררה במוריס רעד של התרגשות וציפייה
לדבר טוב העומד להגיע. הייתה זו תחושה דומה לזו שהיה חש כאשר
היה שומע את רעש קופסת הזרעים נפתחת וידה הבוחשת של גבירתו
היתה נשלחת לתוכם. לאמיתו של דבר, היה מראה רגיל ביותר ואף
אפור משהו, וברי היה כי לא הגיעה מבית טוב. אך מוריס לא שם לב
לזוטות אלו, ואילו ניתן היה לייחס לו תכונות אנושיות, דבר שאנו
נמנעים מלעשות כאן מכל וכל, היינו אומרים שמוריס פשוט מאוהב.
מוריס צעד בהחלטיות אל עבר דלתו, ומבלי משים ביצע פעולה שכבר
שנים קיננה בו וחיכתה לרגע הנכון להבשיל. הוא ניגש אל הוו הקטן
שסגר את הכלוב, ממנו לא יצא מהיום שפקח את עיניו, תפס במקורו
העדין את וו האלומיניום הקר, הרים אותו ודחף את הדלת.
רוח קרה סימרה את גופו. הייתה זו בדיוק אותה הרוח שנשבה קודם
לכן דרך סורגי כלובו, אך עתה כאילו הבחין בה ובקורה לראשונה.
הוא התעופף בטפיחות כנף מגושמות אל אדן החלון, ונעמד על סיפו.
לפניו השתרעה ארץ לא נודעת. הגבול שחילק את כל עולמו לשניים,
נמתח והתחבר לעמוד עץ גבוה ונמשך עוד ועוד אל עבר הצפון, הולך
ונמוג בין הבתים. גבולו הפך פתאום לדרך, נמשכת אל האופק וקוראת
לו לבוא. הוא הביט מטה בחשש, אל עבר האדמה הרטובה. נקודות
נקודות של אודם היו פזורות בין מרבדים ירוקים. וכתמי צבע של
צהוב וכחול נחבאים בהם. לרבים מהצבעים הללו לא יכול היה מוריס
לתת שם, כיוון שזו לו הפעם הראשונה שראה אותם. אך הוא חווה את
עוצם הצבעוניות עמוק בתוך קרביו והזדעזע מעוצמת התענוג. כמו
ילד קטן העומד לראשונה מעל סף הבריכה, רוצה אינו רוצה לקפוץ
ובסוף קופץ, לא בגלל כוח רצונו אלא בגלל אביו העומד בצד
הבריכה, הפיל עצמו מעבר לחלון והחל צונח. מה שהצליח באורח פלא
בחלל המטבח, הפך בנפילה החופשית לבלתי אפשרי. הקור, הרוח,
האדמה הזרה המתקרבת במהירות. מתוך אינסטינקט החל מנופף בכנפיו,
ובאמצעו של הברוש הגדול - החל לעוף.
הוא קירטע במהירות אחרי הציפור הקטנה, שעזבה במהירות משהתחיל
מופע האימים של מוריס. היא עפה צפונה עוד ועוד ומוריס
בעקבותיה. נופים חדשים-ישנים חלפו במהירות על רשתית עינו. ביתה
של השכנה הכעוסה, הכביש אותו רק שמע, האקליפטוס הלבן מלשלשות
הקאקים, ואל ארץ הפרא. הארץ הפראית, האסורה, המסוכנת והמפתה -
הארץ שמעבר לגבעה. כמו גבר המביט בעיניים חומדות בקימוריהן
האסורים של נערות צעירות הביט בה, קורצת ומדיחה, עטופה ברדיד
ערפל, וקוראת לו לבוא אל תוכה ולהיבלע בה. כך עף, חוצה במעופו
עמקים של קור רטוב, וגבעות שאת קודקודיהן האירה קרן שמש,
בקונוס אלוהי שהגיח מבין העננים, כמו תאורן המכוון אליו את
אלומת האור בהצגת ענק בה היה הוא השחקן הראשי. מרחוק שמע ציוץ
עז מוכר ובאותה העת זר כל כך - ציוצם של בני מינו.
והם עמדו שם, על ענפי עץ פיקוס ענק. גאים וחופשיים, שרים שירי
שטות, נלחמים זה בזה בחמת זעם, מרוכזים בקרב ולכאורה אינם
מבחינים באותה ציפור אפורה שעמדה על ענף סמוך. מוריס חש חיוני
ונועז. הוא יצא למסע נועז לבדו, ולא הצטער לרגע. מחשבותיו על
המשך חייו מעתה ואילך נעמו לו, והוא חש את אותה נעימות שחש
קודם כשראה את הציפור האפורה מתפשטת בגופו. הוא ראה כיצד הוא
הופך ראש וראשון לזכרים, מנקר עד חורמה את הזכרים האחרים אל
מול עיניה המשתאות של הציפור האפורה. לא זו בלבד שהיא תתרשם,
הנה מאחוריה ציפור אפורה שנייה, יפה ממנה, וגם היא מביטה
בגבריותו המתפרצת, והנה הוא ניגש אליהן, בוחר בה והיא מתמסרת
לו ללא אומר.
מוריס הקיץ משרעפיו והבחין כי שקט מוזר אופף אותו. הלילה ירד,
ושוב לא היה זה הלילה המוכר הנשקף מחלון המטבח. היה זה שקט אפל
ומפחיד. הוא הצטנף בפינת ענף, נצמד ככל יכולתו אל הגזע העצום
והשחור. לפתע נוכח כי הוא נמצא לבדו. לא הציפור האפורה ולא
הזכרים האחרים היו על העץ. קולות זרים נשמעו מתחתית העץ. יללות
תנים ממושכות ניסרו את חלל האוויר. אחוז אימה החל לעוף הלאה,
הרחק מהעץ. הוא לא ידע כמה זמן עף מעל הקרקע השחורה כשהחל
לשמוע שאון הולך וקרב של מים זורמים. הוא הבחין במטושטש שהוא
נכנס לקניון עמוק בליבו של רכס גדול. שאון המים הלך וקרב ובטרם
הספיק לפנות מצא את עצמו עף הישר לתוך מפל מים.
המים החלו סוחפים אותו מטה, אל עבר בריכה גדולה. הוא הרגיש כי
המים אופפים אותו מכל עבריו, חודרים אל ריאותיו הקטנות,
מחרישים את אוזניו בשאונם. הוא לא ידע היכן הארץ והיכן השמים.
הוא נפל אל הבריכה השקטה מעולף, שם צף על פני המים עד שנעצר על
סלע גדול. הוא פקח את עיניו. משהתרגל לשאון המים, יכל מוריס
להבחין בצלילים אחרים סביבו. מעבר למפל יכול היה לשמוע את
ציוצה המוכר של הציפור האפורה.
עייף, רטוב ומובס שב מוריס לכלובו הפתוח. בפינת הכלוב עוד עמדה
קערית הדבש, ששברי גרעינים ונוצות אבודות נחו על פניה הקשים.
חסר כוחות נעמד על קצה הקערית והחל דולה דבש במקורו. הוא פסע
צעד והניח את רגלו על פני הדבש ואז פסע פסיעה נוספת והניח את
רגלו השנייה. מיד החל לשקוע, דולה עוד ועוד דבש בטירוף נואש.
הדבש כבר הגיע לכנפיו, מדביק את נוצותיו היפות זו לזו לגוש
דביק ועצוב. הדבש הגיע לראשו והוא החל נעלם בקערה הרדודה.
שנייה לפני שהדבש נכנס לאוזניו, שמע את שאונם של המים
השוצפים.

בבוקר מצאה אותו גבירתו מוטל בתחתית הקערה. היא אחזה בקצה רגלו
ובהבעת גועל הוציאה אותו מהקערה וזרקה אותו, הפוך, לפח האשפה.