אני קם כל בוקר ועולה על מדים
יוצא מהאוהל ורואה מפקדים
בריצה כל הזמן לעמוד בזמנים
ורק הזין לא עומד גם הוא שבוז
הלוואי שהייתי מצליח למצוא
מעט אמת שתחזיק אותי
בתוך המלחמה הזאת
האויב לא בצד השני של חומה
הוא בתוכי, ואני לא בדיוק יודע
אם אני זה שרוצה לצאת, ואנוכי להישאר
כאילו במדבר אבל החורף מוריק את הכל
ואני מסתכל על שמים שצבועים כחול
ומנסה לנשום אוויר נקי נקי במגדל שמירה
ומשתנק. ואני לא יודע למה
לקום לשמירה לוודא נצירה
לבצע בדיוק לאכול בקצרה
לא לזוז, לא לחשוב, להטמע במערכת
אני אדם פשוט שרוצה מכאן ללכת
ולא בזבוז של פוטנציאל
כי הוא יכול להתממש
גם אם אני לא אהיה תחת אש
ולא ויתור עצמי, כי אני לא מוותר
להפך, אני מתמודד ובוחר
אל תגידו לי שאני זורק, אני נלחם
המטרות שלי שונות, זה לא עושה את זה לא בסדר
הלוואי שהייתי יכול כמו כולם
אבל הסדק בתוכי מתרחב ונהיה שבר
זה הכי חשוב שיש, וצריכים כל אחד
ואני, בסך הכל, לא כל כך מיוחד
ואם אפשר אז צריך, גם אם לא נעים
למרות הלחץ, ולמרות התנאים
לעשות את שלי כמו כולם בלי לחשוב
זאת לא עבודה שצריך לאהוב
מנסה לשכנע את עצמי, להכריח
הלוואי שהייתי יכול להבטיח
שלא אשבר, שאחתור למגע
שאהיה איתן ואדם ערכי ולא משוגע
אבל אני לא אגרסיבי ולא לוחמני
מצטער המפקד, זה פשוט לא אני
כן, אמרת והבנתי. זה עניין ביטחוני
המדינה צריכה לוחמים, והצבא שיוויוני
ואני כמו כולם, את חלקי צריך לתרום
אבל אפשר שנייה לצאת מה-ח' ולנשום?
אני לא מחליט, לא נסגר, לא יודע כלום
אני צעיר מת שרק מנסה להבין מה קורה
ואין לי תשובות, אני צריך זמן בשקט
וזה משהו שחסר לי כשאני כל הזמן יורה
החלטתי להתחיל להקליד ולזרום עם מה שיוצא
ועשיתי את זה עד שהרגשתי שזהו
אני לא יודע לאן אני הולך הלאה
ואני לא צריך שמישהו ינסה לכוון אותי או לשכנע לכאן ולכאן
זאת התמודדות לא פשוטה, שהיא שלי מול עצמי
ואני אבחר בסוף את מה שנכון לי, אני מקווה ומאמין
קצת עם עצמי כרגע. קצת פחות עם אחרים. מי שאוהב אותי יודע. אני
אצא מזה ואחזור. יהיה טוב.
