האוטובוס מגיח בדהרה מכיוון הצומת, משתנק ועוצר מול התחנה. אני
מהדקת את הכסף הקטן שמזיע לי ביד ומטפסת באיטיות את שלוש
המדרגות. הכרטיס נפלט לי ליד ואני מתמקמת במושב הסמוך לדלת.
פתאום, לא יודעת למה, אני נזכרת ביאיר חלמיש. התלתלים החומים
שלו נוגעים בכתפיים, השפתיים המלאות שלו נפסקות בחיוך, הבועה
האישית שלו אפופה ניחוח של נטורל פורמולה מודל 94'. ריח של
פאסה קומפוזה.

1994, יום ראשון של שנת הלימודים האקדמית. אני ויאיר חלמיש
נפגשים בפתח אולפן הטלוויזיה הלואו-טקי של החוג לקולנוע. חיוך
קטן, חצי מפתה, נמרח על השפתיים שלי. זה בא לי טבעי. מין רפלקס
נשי קולקטיבי שמתגבש אצלנו יחד עם הנצת החזה הבוסרי. גם יאיר
חלמיש מחייך. הוא נראה סוף הדרך, אבל בשנת 1994 עוד אין כזה
ביטוי. אני מסמנת את יאיר חלמיש כבן-זוג פוטנציאלי. יאיר חלמיש
מסכם בינו לבין עצמו שתוך שבועיים הוא מפרק אותי. אני רק בת
עשרים, אפרוחה סטודנטיאלית, הדיו על תעודת השחרור שלי עדיין
מבהיקה. יאיר חלמיש בן 23. והוא כבר יודע שבתוך שבועיים גג אני
שכובה אצלו על המזרן.

אולפן הטלוויזיה מתמלא בסטודנטים שנה א' מרטטים מהתרגשות. שמלת
הסאטן הירוקה שלי מסתירה יפה את התחת המכובד שטיפחתי מאז שיובל
זרק אותי לכלבים וממסגרת באופן מושלם את השיער השחור הארוך
שנוגע לי במותניים. תוך שלושים שניות כולם תופסים את מקומם על
כסאות האולפן והמורה לטלוויזיה דוגם את הקורבנות הראשונים
שיישבו בחדר הבקרה. נחשו מי הבמאי? נכון. אני. ומי הפלור
מנג'ר? דאטס רייט. יאיר חלמיש.

יאללה, שוט, צועק המורה, ואני צוללת לי בכסא הבמאי ומתחילה
לירות פקודות למיקרופון. רדי טייק קמרה שלוש, רדי טייק מצלמה
אחת, רדי טייק קמרה טו. יאיר חלמיש מנופף בזרועותיו לכיוון
הצלמים, עבודת הבימוי שלי היא ללא דופי. יאללה, גמרנו, צועק
המורה ודוגם לו צוות קורבנות חדש. אני חוזרת לאולפן, ויאיר
חלמיש לוחש לי באוזן "לא ממש השתלטת על עניין הקמרה וואן טו
טרי, אה?". אני שולפת את חיוך חוסר-אונים-מתוק-המתובל-במבוכה
מהארסנל. יאיר חלמיש מגלגל קונדום וירטואלי על איברו המתוח.  


2001, שבועיים לפני שנת הלימודים האקדמית. אני נוסעת לסטודיו
בי לשיעור מדרגה בינוני ונזכרת ביאיר חלמיש. הטופ האדום שלי
ממסגר היטב את השיער הבלונדיני הקצוץ והטייץ השחורים מבליטים
היטב את הישבן שדי הצטמק מאז שחזרתי מהכלבים. האמת שישנתי על
המזרן של חלמיש, והאמת שזה קרה בדיוק כעבור שבועיים. אבל הדבר
היחיד שהתפרק באותו לילה היה צמד אשכיו המפוארים של יאיר
חלמיש.