מחר, כשכולכם תקומו לעוד בוקר עייף של עבודה-לימודים-צבא, אני
אקום ואתחבר לאינפוזיה שלי, ערוץ 20 ב"יס", 27 בכבלים
הדיגיטליים, 10 בכבלים הרגילים. ערוץ ויווה. מולו אני הופכת
לבובה סנסורית-מוטורית. מרקדת לצלילים לטינו-אמריקניים, נרדמת
לצלילי המיות אהבה דביקות. ככה אני מעבירה את החיים הצעירים
שלי. משננת לעצמי "טה אמו", "טה קיירו", "נו פוודו ויוויר סין
אוסטד". זה לא שיש לי טעם קלוקל, שתדעו. אני פשוט באתי בגלל
הספרדית, ונשארתי בגלל השירות.

הנשיקה הקטלנית תקפה אותי לפני כשבועיים. עד אז קמתי בבוקר
בתחושה עזה של איך-תפסתי-את-העולם-בביצים-אה? רק בת 27, כל
החיים לפני, סגרתי את הדלתות של העיתון של המדינה מאחורי בלי
להביט לאחור ועכשיו כל מה שנותר זה לשרוף את הפיצויים, לחתום
בלשכה ולהמריא למקסיקו. הבעל מפרגן, תודה ששאלתם.

הנשיקה הקטלנית שינתה לי את התוכניות. עכשיו הטיול שלי מוטל
בספק, הצוואר שלי מלא בלוטות חייזריות והבעל המפרגן מפגין גם
הוא סימפטומים של תשישות. קשה לי לצאת מהמיטה בבוקר, קשה לי
לצבוע את השיער כל יומיים, קשה לי לעשות כל דבר שהוא לא בהייה
קונסיסטנטית בויווה מי אמור.

בטח שמעתם על מחלת הנשיקה. המחלה עם השם הכי סקסי והאפיל הכי
בעייתי ביקום. אם לא היה לכם אותה, אתם בטח מכירים מישהו
שנדבק/הדביק/ידביק/מדביק. כולם שמעו על מחלת הנשיקה. אבל רק
אני בחרתי לארח בגופי את הווירוס המהולל הידוע בכינויו
אפשטיין-באר דווקא שבועיים לפני שאני ממריאה לטיול שישנה את
חיי, שינתק אותי מהפאזה הקודמת שלי ויחזיר אותי לארץ נקייה,
חדשה, צעירה, דוברת ספרדית שוטפת, יפה כמו מריה דל סייאלו,
חכמה כמו בטי המכוערת.

הרופאים לא יודעים הרבה על המחלה שלי. את כל מה שאני יודעת
עליה למדתי לבד. תקראו לזה היפוכונדריה, אני מעדיפה לקרוא לזה
"מודעות מושכלת". אני רוצה לדעת למה אני לא מצליחה לצאת בבוקר
מהמיטה, למה הליכה של שתי דקות גורמת לי להתנשף כמו קשישה
היסטרית  בקופת-חולים, למה ספירת האאוזנופילים שלי גבוהה
וספירת הבאזופילים שלי נורמלית, למה לעזאזל אי אפשר לתכנן שום
דבר בחיים האלה אפילו לטווח של חודשיים, למה אף אחד לא יכול
להגיד לי מתי אני אהיה בריאה.