הריקנות של החדר מתהפכת בקרביי
ואני מתפקעת כאפרסק בשל, עוד רגע אנשור
מחייך. אתה רואה, נותרה רק צלקת זיכרון
מהנגיסה, במקום בו נקרעת מעליי לטובת ימים אחרים,
חמים יותר, מאושרים, בלעדיי. והמתיקות מטפטפת
משפתיי כמו רעל. אם לא תנשק לי, אחנוק אותך במו ידיי
ואז אחבק,
כך אולי תכנע לי סוף סוף.
הבוקר התגנב בינינו כמו בוגד מתנצל ברגע
שקמת מהמיטה וניערת את כתמי אהבתי
מעליך. תמיד הבטתי לאחור כדי לחבק
געגוע יתום, אך אתה פשוט סגרת את הדלת
להותיר אותי לטבוע בדם לבי.
כמה רציתי אז לקטוע אותך ממני,
אך אי אפשר לרפא או לתעד
את החולי הזה.
הייתי שולחת את נפשי לאוגוסט אתך,
שם החום נושא הבטחה
כי בבוא החורף נתחבק שוב מצער.
והשמש הקרה תשזף ותעלים את פצעיי ואני
אלכלך חול בדם ואבכה אל הים
עד שמישהו יבוא לשאול
מה קרה לי, ילדה יפה. |
