יש וגעגוע נושר מאיתנו, ואז
עירומים אנו נותרים
מתכסים במילים לא לנו.

היום כולם כותבים שירה,
כותב הדייג לדג המפרפר
מחוץ למימיו
מחוץ לחייו-
שירת הקרס והפיתיון.

והלא, סתם דג הוא, אלא מה?

כותב החיל למציאות המתעתעת
מחוץ לזמנו
מעבר לכוחותיו
שירת הדם והאדמה.

והלא החיל, לא דג הוא
לא דייג,
אדם.

שותק הדג מכורח הוויתו,
שותק החייל מכורח הטמעותו בהוויה.
וכל השאר?
כותבים שירה.

וכל המילים האלה, הנכתבות
לא מספיקות לכסות אותנו מפני צינת העושר
ששם אותנו מחוץ לעצמנו
הרחק מעבר לאמת.

והלא כולנו חייליו של האוש ההוא,
דייגים של אהבה.
לו רק היו שולחים אותנו
למלחמה אחרת.

הוי שתיקת המשוררים, המשוררים.

שלכת אנושית מתגעגעת
למילים של פעם,
לפני שנפרץ הקוד הגנטי
של החוצפה.
לפני ששכחנו את ההבדל
שבין חיילי הגאות
לחיילי השפל.