מה ששיעורי היסטוריה יכולים לעולל.
התחלנו לראות סרט על מוסוליני.
אני יושבת קרוב לטלוויזיה (שזו הסוואה, יותר נכון - קרוב
אליו).
זה היה כאילו הוא אומר לי את זה מתוך חלום.
"תתקרבי אליי"
הוא מושך את הכיסא שלי אליו,
שם הכסא נעצר, לידו, ומיד אנחנו מתחילים להתעסק אחד עם השני.
פלירטוטים של אהבה אני חושבת, אוח האהבה.
אנחנו זורקים מילים, צוחקים.
הוא שם את הרגל שלו מתחת לשלי ומנסה להציק לי, אותי זה מצחיק.
לשמוע אותו אומר תתקרבי אליי, כאילו שהוא אוהב אותי, אני לא
יודעת אם הוא אוהב אותי, אבל נסתפק בזה שאנחנו כל הזמן יחד.
באותו היום גם הלכנו "מכות" כל הזמן. נו, התעסקות של אוהבים!
מישהו שאל אותו אם אנחנו חברים, הרבה שואלים אותנו, כי זה באמת
נראה ככה, אבל אני לא יודעת איך זה, אבל הלוואי שזה באמת ככה.
ואז הוא יושב עם רגליים פתוחות ויש כסא בין הרגליים שלו ועדי
יושבת עליו, ואז הוא שואל אותי "דיאנה, זה לא מפריע לך?"
בצחקוק, עשיתי "לא" עם הראש וחייכתי. אז מה קרה, אני איתו כל
הזמן, אני צריכה לקנא? לא ולא. אבל... למה הוא שאל אותי אם
אנחנו לא חברים רשמית? אז אנחנו חברים?
אני אוהבת אותו!
אני כל כך
כל כך
א ו ה ב ת
אותו!