נטע לקחה לגימה אחרונה מהקפה שלה, והניחה את הספל על השולחן.
היא הוציאה סיגריה ומצית, ושאלה אותי: "נו, אז למה אמרת לי
לבוא?"
היא הניחה את הסיגריה בין השפתיים העבות שלה, הדליקה אותה,
ולקחה שאיפה ארוכה. היא התענגה על העשן כמה שניות, ואז שחררה
אותו בבת אחת, והניחה את המצית על השולחן.
שתיתי את המקיאטו שלי, ובהיתי בה, פנים נשענות על היד השמאלית
שלי.
"נו", היא אמרה, "אתה יודע שאין לי סבלנות למבטים שלך".
נאנחתי.
"אני לא יודע, נטע, אני לא מרגיש טוב עם מה שקורה לי בחיים."
"מה כבר קורה לך בחיים?" היא אמרה, בחיוך העקום הזה שלה שתמיד
אהבתי.
"מצחיק", אמרתי בעצבנות, "תני לי סיגריה".
היא הושיטה לי את החפיסה. לקחתי אחת, והדלקתי אותה בסיגריה
שלה.
"תקשיבי, נטע, אני לא מבין מה קורה", אמרתי, "כל החיים שלי
נשבעתי שאני אלך לכיוון שאני רוצה, לא לכיוון שהחיים יקחו
אותי".
"נו?", היא אמרה בחוסר סבלנות.
"נו, מה נראה לך? החיים לוקחים אותי לאיפה שהם רוצים! אני
מרגיש שאין לי זמן לחפש את עצמי, שאין לי זמן...", לא ידעתי
לאן להמשיך את המשפט.
"אני לא מבינה למה אתה מתכוון", נטע נשענה אחורנית, לקחה עוד
שאיפה מהסיגריה.
חיפשתי דרך להסביר לה. "אני אנסה לתת לך דוגמא", אמרתי, "עוד
שבועיים אני נכנס לדירה חדשה, גדולה יותר, במיקום טוב יותר.
חוץ מזה, גם מצאתי עבודה!"
"מזל טוב."
"לא! זה לא מזל וזה לא טוב, זה רע! את לא רואה פה איזה דפוס?
איזה משהו דפוק?"
"מה בדיוק?"
"אני נהיה מיושב, בורגני! תראי איפה אנחנו יושבים, תראי מה אני
שותה! פעם לא ידעתי מה השם של החרא הזה! פעם הייתי בוהה
במלצרית, לא מבין את התפריט שמולי - היום אני מזמין מקיאטו!
פעם הייתי מעשן נובלס - היום אני מעשן מרלבורו אדום..."
נטע עישנה בשתיקה, מהורהרת. אוטובוס רועש עבר ברחוב, אנשים
דיברו מסביבנו, צחקו. ונטע, זו שלא מאמינה במבטים ארוכים,
הסתכלה עלי בשתיקה.
ישבתי שם, פנים כלפי מטה, בוהה במשקע של הקפה שלי, קצת מתבייש
בכעס שספל כזה קטן גרם לי.
נטע סיימה את הסיגריה שלה. "אני עדיין לא ממש מבינה מה הבעיה
שלך."
"נטע", אמרתי, "את זוכרת מה אמרתי לך פעם, כשהיינו בני 16?
שאני לא רוצה להיות רגיל? שאני רוצה ללכת בכיוון שלי, ושאני
רוצה שהוא יהיה שונה מהכיוון שכולם הולכים אליו?"
"כן", היא אמרה, "אתה אומר שאתה רוצה לגור ברחוב?", עוד חיוך
עקום.
"נו נטע, זה לא מצחיק."
"אני יודעת, אני יודעת. נו, אז מה אתה מתכוון לעשות?"
שתקתי, והורדתי את המבט שלי שוב לעבר השולחן.
"זה מה שקורה לכולם", היא אמרה, "אתה נוסע באיזה כביש נוח,
רחב, חדש. אתה רוצה לעצור, לרדת לדרכים צדדיות, לראות נוף קצת
אחר, ואז בא הפחד שלא נותן לך לעצור בצד הכביש."
"אז מה לעשות?"
"כשהיינו בני 16, אמרת לי שאתה רוצה להקים להקה."
"באמת, נטע, אלא היו סתם..."
"סתם מה?", היא קטעה אותי, "אתה מעדיף להמשיך במסלול החיים
הקטן והצר שאתה בונה לעצמך? לך תנסה דברים חדשים, תיפול,
תיפצע, תיפגע."
היא נשענה אחורה בכיסא. אפילו לא שמתי לב שהיא התקרבה אלי תוך
כדי שהיא דיברה. היא הוציאה עוד סיגריה, והדליקה אותה.
הרגשתי שאני צריך לחשוב לעומק על מה שנטע אמרה לי, והיא כאילו
קראה את המחשבות שלי, ואמרה לי, "תשמע חמוד, אני צריכה ללכת.
בוא נקבע בשבוע הבא עוד פעם?"
הנהנתי, והיא נתנה לי ניקור קטן על הלחי, והלכה.
שילמתי, ויצאתי.
בדרך לדירה שלי עצרתי לקנות סיגריות. "תביא לי מרלבורו אדום",
אמרתי.
המוכר שלח את היד שלו לעבר הקופסא המוכרת. "בעצם", אמרתי, "תן
לי נובלס."
הדלקתי סיגריה אחת והתחלתי ללכת לכיוון הדירה. איזה חרא של
טעם, כמו לאכול בוץ. התגעגעתי לזה.

הוצאתי את הגיטרה הישנה שלי מהארון, והתיישבתי על המיטה. פרטתי
עליה. הגיטרה לא הייתה מכוונת. כיוונתי אותה, וכשסיימתי התחלתי
לנגן. בשירים הראשונים זה היה קשה - האצבעות נוקשות, האקורדים
נשכחו... ואז באמת התחלתי לנגן, ולא הפסקתי. גם הלילה שירד לא
עצר אותי. ניגנתי בלי לראות את הגיטרה, בלי להרגיש את האצבעות,
בלי לחשוב.
נתתי לגיטרה לבכות בשבילי - ולא יכולתי להפסיק.