לפעמים...לפעמים אני קם מהר מדי. לפעמים, אני עושה בלי מודעות.
והבעסה כשקמים מהר מדי, זה שהדם לא מגיע למח, ואתה נופל. נופל,
מתנדנד, לפעמים סתם מתיישב בחזרה. אבל התחושה מהממת אותך,
כמובן שזאת אשמתך, כי אתה הוא זה שקם מהר מדי.

אתמול התעלפתי. לא התנדנדתי, לא התיישבתי, גם לא נפלתי. בפעם
הראשונה בחיי התעלפתי.

אני מפחד. מהרבה דברים אני מניח. אני חושב שזה בסדר לכתוב
שטויות, כי כך גדלים הסיכויים, שכל כמה דברים מפגרים שתכתוב
יצא משהו מיוחד. שיתעלה על השאר. משהו מבפנים, שונה מהשאר. לכן
כתיבה צריכה להיות חסרת סינון.

אני שונא לכתוב את המונולוגים הקטנים האלה. זה לא רק אני
כמסתבר. כי מה העניין בעצם בלכתוב מונולוגים, זה לא קשה
במיוחד. זאת אומרת, לכל אחד סגנונו שלו של ביטוי רגשותיו
במילים. אבל לא, אנחנו מחפשים דברים אחרים. סיפורים אנחנו
מחפשים, לתעל את רגשותינו ליצירה סיפורית. ולא סתם לשפוך אותם
על דף, למרות כל התשוקה הענקית שיש לעשות כך. וכך קורה שהרגש
נשמר בפנים, ואין ממש מה לעשות איתו. זה די בעסה למען האמת.