בקרחת יער מדומה, ישובים בין גלים שחורים לשמי הלילה זרועי
המטוסים כרכתי את עצמי סביב זרועו מפוספסת הטוויד של מר עצמון.
מצמרות העצים היה נראה זה לבטח כמו סצנת ציד, פרווה שחורה- זה
שערי, נופל על גופו, מכסה את אזור חלציו וראשו מתנדנד קדימה
ואחורה בצער ולסת הדוקה. עיניי בהו נכחם, חסרות אונים למול
ראשו של אחי, אהובי, מר עצמון מר עצמון, חבוש הברט, עטוי
הבורדו, כרוך העניבה, על ראשו כשלכת בסתיו נשרו כל ספרי השירה.
הוא מדפדף בדפי הזיכרון של החורף ועוצר על שיר של רוברט פרוסט.
באנגלית של ניצוד שלרגע משייף את חניתותיו הוא מגלגל על לשונו
את הL'ים והR'ים, והלחן הנהדר והקצוב של קולות בית החזה של
מיסטר עצמון הולם בי כמו תוף בתהלוכה של אדם אחד. חשתי איך
השיר קרב לסיום, ועיניי תפסו את שפתיו מתהדקות על ההברות,
מיתרי קולו נמתחים, גרונו שרוף קפה טורקי רותח, לשונו הורדרדה,
הנלהבת, גופו כולו הוגה : Clock.

אהובתי, כל הנשים בעולם, אהובתי בת השבע עשרה. לפנים כתבתי לה
מנגינה היום אינני כותבת לה דבר. הדרך המיותמת בין דירתי
לביתה, חדרה בצבע האפרסק שם חשתי במגע שיערה, בטנה, נשיקותיה
הראשונות, ירכיה
לא תיארתי בכך דבר.

מר עצמון על רקע אורות יפו בלילה. מר עצמון בחזית שלטי ניאון
באלנבי. מר עצמון שרוע על מזרון בחדרו.

אני קוראת בחשכת חדרו של המר כך וכך שירים של אלזה לסקר שילר
וגם ויסלבה שימבורסקה שאהבתי, שאהבתי. כזה חלום טרם התקרש על
חבורותיי. להיות אהובתו של משורר. היו לי חלומות אחרים        
   (בכי עכשיו) הם כללו כניסה לבית הנכון, ברחוב הנכון, לחדר
ואנשים אחרים, בעיר וארץ אחרת   שלא נמצאת כלל עלי אדמות.
ומסיה עצמון שואף ללמוד פילוסופיה ואמנות בסורבון, ממלכת
נעוריי מפעם. כשקראתי על מהפכה ואהבתי את המהפכה כשזאת עוצבה
בדמותך.

ואני כותבת שירה עם יותר מדי מלות- שייכות
מכדי שהברית עמה תחשב כמאורע פואטי
אני רוצה לדבר בשפה שאני ואת בראנו  
לימור. לי
אינך של אביך
אינך של אמך

אינך שלי.


אלילי ילדותי היו חלוקי נחל שמילאו את חדרי. סידרתי אותם
בצורות שאהבתי על המדפים, ועל שולחן הכתיבה
ואיתם חלקי את מאווי האלוהים הזעירים שלי. במסדרון הלבן שהפריד
בין חדרי לבין כל השאר האמנתי שטיפוס על הקירות משמעו תעופה.
הן הזכירו לי את עינייך, את מבינה, טרם הכרתי אותך, מהן חצבתי
את כל מה שפועם בלבי, גם עכשיו. ביאליק, ביאליק, שהיה אתי
ברגעי האימה הגדולה, כשהריתי את ילדך, ובאותו הלילה כבר כרעתי
ללדת, הישאר עוד רגע, מר ביאליק, אבי, משוררי, הולך אתה מעמי.


נכתב בטלטלת הדרך של האוטובוס חזרה.