יש משהו בקולך שגורם לליבי צביטות נעימות,
אף אחד לא גרם לליבי לפעום כל כך מהר ולאט באותו הזמן ביחד,
כמוך.

השארת אותי פה טובעת בכאב,
לקחת את חיוכי, את המבט הרך מעיניי, את קול צחוקי המתגלגל,
השארת אותי ריקה,
וכשאמרת "להתראות"... התמוטטתי, לא ידעתי, לא הבנתי ואפילו לא
דמיינתי שאני אוהבת אותך כל כך,
הלכת מבלי להתבונן לאחור, מבלי להסס.

אני התכחשתי לאמת והאמנתי בשקר,
היו כמה פעמים שבאמת ובתמים האמנתי שאהבנו.

אולי לא הייתי צריכה לאהוב יותר מדי,
אולי טעיתי אבל רק ניסתי להיות מאושרת.

הייתי טיפשה כדי להאמין שאהבתי זה כל מה שיחזיק אותנו יחדיו.

ישנם לילות שאני מקללת את היום שבו נפגשנו,
אך שאני נזכרת בכל מה שהיה לנו הכל נראה אחרת.

אני פה,
בלי טיפת אהבה,
כל כך אבודה בלעדיך,
מה אני בכלל בלעדיך?
אמרתי שטעיתי ושאני אוהבת בכל מבט, בכל נגיעה, בכל נשיקה ובכל
שפה,
יותר מזה אני לא יכולה לעשות.

להיות איתך לנצח אפילו לא נראה מספיק,
אז איך אני אוכל לחיות בלעדייך יום אחד?!

אני מרגישה כמו ציפור בלי כנפיים,
כמו אדם בלי שם,
כל נשימה שאני לוקחת היא חסרת אוויר.

אנ'לא זקוקה לך,
אנ'לא מכורה למגע ידיך,
אנ'לא צריכה את נשיקותיך,
אז למה?!
למה אני בוכה בכל לילה?!
למה אני עדיין מסרבת להאמין שאני בלעדייך?!
למה אני שוכבת במיטה הקרה לבד?!
למה אני מתגעגעת נורא?!
לאן נעלמה האהבה?!