אני לא סובל אנשים מגניבים. אלה שמסתובבים עם חולצה של אדידס,
אלה שכל משפט שלהם מתחיל בהלו אחי או שלום חמודה, אלה שחובשות
כובע בוקרים, אלה שהברטנדר יודע את השם שלהם, אלה שהולכים
להופעות של להקות שאף אחד לא מכיר,אלה שמתנשקות על הלחי, אלה
עם פירסינג בטבור.
מה הקטע שלהם, מה הם רוצים. תשומת לב. שיסתכלו עליהם, ירכלו
עליהם,  יגידו, בואנה תראה את זה איזה בן אדם מגניב. אני
מצטער, אבל זה פשוט פתטי. הרי האנשים המגניבים הם כמו סרט של
שוורצנגר, מדברים עליהם חצי דקה ושוכחים ממנו.
אנשים מגניבים דוחים אותי. אלה שעובדים באוזן, אלה שיורדים
למכולת בפיג'מה, אלה שמסתובבים עם משקפי שמש בחצות, אלה שיש
להם חבר שהופיע בפרסומת ללוויס,אלה שיודעים קפוארה,אלה שנכנסים
לאומן בחינם, אלה שמדברים בקול רם בסלולרי באוטובוס.
בכלל מה זה איש מגניב. מי קובע מי איש מגניב ומי לא. יש איזה
ספר חוקים שמגדיר אותם. זה משהו שנולדים איתו. איזה גן מיוחד
שעובר בתורשה או שזה דבר נרכש מהסביבה, ועדיף סביבה טובה.
באיזור תל אביב.  
כל מי שגר שנקין פינת גורדון הופך באופן אוטומטי למגניב. מלכת
הכיתה תמיד תהיה מגניבה, אפילו אם היא כבר נשואה עם שלושה
ילדים.ומה עם דוגמניות לשעבר. איך זה שמקריחים אף פעם לא
יכולים להיות מגניבים, או אלה שעובדים בויצו, או אלה שגרים
באור יהודה.
ומה קורה להיפך, האם החותמת של המגניבות נשארת עד הסוף.  מתי
הבן אדם יוצא ממעגל המגניבות, שמפסיקים לדבר עליו, לרכל עליו,
להסתכל עליו,להתחנף אליו, להזמין אותו למסיבות, לכתוב עליו
בלאישה, לקבל הנחה בגאפ, לתת חתימות, לצאת עם אנשים מגניבים
אחרים.
אנשים מגניבים מגעילים אותי. אלה שגרו בפלורנטין, אלה שלומדים
גרפיקה תלת מימדית, אלה שכותבים בבתי קפה, אלה שמחזיקים סגריה
בין שני אצבעות, אלה שיכולות ללכת בבקיני, אלה שגרו חצי שנה
בניו יורק, אלה שרוצים שיעזבו אותם לבד,אלה שאומרים בוקר במקום
בוקר טוב, אלה שעוזבים מוקדם כדי ללכת למסיבה אחרת , אלה
שיודעים לג'נגל שלושה כדורים, אלה שקוראים קאנט, אלה שהתארחו
אצל דן שילון.
יש שלושה סוגים של אנשים מגניבים.  בטח יש יותר, אבל אפשר
לזהות שלושה בסיסים.הראשונים, הם אלה שחושבים שהם אנשים
מגניבים והם חושבים שמחשיבים אותם כאנשים מגניבים, אבל הם ממש
לא. את הסוג הזה הכי קל לזהות. הם מכוערים. בדרך כלל המגניבות
מתקשר אליהם לאיזה חפץ שיש להם. ד'ק מרטינס שקופות, ולוו
קבריולה, כובע בוקרים, שיער כתום, פנטהואז ברמת אביב ג'.ללא
החפץ הזה הם ערומים, אנשים ממוצעים להחריד. לרוב יש את השכל
לראות את האובססיה הזאת לפטיש, והמעטים שלא, מתבדים במהירות.
הסוג השני הוא יותר מתוחכם. אלו האנשים שמתאמצים להיות
מגניבים, ועוד יותר מתאמצים להסתיר שהם מתאמצים. לא סתם יש
שלושה מתאמצים במשפט אחד. זו מילת המפתח. צריך קצת להתאמץ
לזהות את הסוג השני כי יש להם את המראה הנכון, הבגדים הנכונים,
החברים הנכונים. יש כאלו שאפילו מכירים איזה סלבריטי. הם בדרך
כלל מסתובבים במקומות הנכונים, ושומעים את המוסיקה הנכונה. הם
אלה שמבלים שלושה ימים בשבוע במכון כושר, ולובשים רק בננה
רפבליק.וכשהם יוצאים הם אוהבים "לדפוק הופעה". אבל שזה לא יטעה
אתכם לשנייה, הם כמו סינדרלה, "הקסם" נמשך רק לאורך הלילה.ביום
יום, כשהם בבית, בעבודה או עושים כביסה, הם אנשים כמוני
וכמוך.
הסוג השלישי ,שאני אישית הכי מתעב, הם האנשים המגניבים
הטהורים. ללא גרגיר של ממוצעות. הם לא צריכים שום דבר מהסוג
הראשון והשני. לא משנה מה הם לובשים ואיפה הם גרים ועם איזה
מכונית הם כרגע ממונעים, ברגע שאתה רואה אחד, אתה ישר מזהה, זה
בן אדם מגניב. אי אפשר להסביר למה. יש להם את הדבר החמקמק הזה
שלרוב האנשים אין. ובגלל זה הסוג השלישי הם הנדירים ביותר. הם
הכי פופלריים והכי מבוקשים ותמיד מוזמנים לכול האירועים הכי
שווים. לפעמים הם הולכים ולפעמים לא כי הם לא כל כך שמים מכל
ההמולה סביבם. ואם הם כן, אז הם מהסוג השני.
אני שונא אנשים מגניבים. אלה ששומעים גלגלצ, אלה שמעשנים חשיש,
אלה שאוהדים את מכבי תל אביב בכדורסל, אלה שמזיינים את המוח,
דידי הררי, אלה שמשתמשים במילים בעלי עשר אותיות, אלה שמסבירים
כל דבר, אלה שיש להם טלוויזיה שישים אינץ', אלה שהיו בגואה,
אלה שיהיו בגואה.
האם כל האנשים המגניבים הם אותו דבר. כלומר, כולם באותה רמה
של מגניבות. אין דרגות של מגניב יותר ומגניב פחות. זה שמסתובב
עם רוטווילר יותר מגניב מזה עם הוולו קבריולה. או זה שיכול
להכנס לאומן בחינם יותר מגניב מאלה שיודעים קפוארה.
ומה זה אומר בכלל. זה כמו סולם ריכטר, ככול שהבן אדם יותר
מגניב ככה מתעכבים עליו יותר. אם נניח יש דרגות מאחד עד עשר,
איש מגניב עשר, שזה הרמה הכי גבוהה, מסתכלים עליו 4 שניות. איש
מגניב שש מסתכלים חצי שניה
אני מתעב אנשים מגניבים.
הרי הם לא מביאים שום תועלת.  זה ידוע שאנשים מגניבים לא
מרוויחים כסף. הם רק חיים כדי לחיות.סתם לוקחים מקום.דואגים רק
לעצמם ולהנאות הקטנות שלהם. לא תורמים שום דבר למדינה ויש כאלה
שאפילו לצבא לא התגייסו.
צריך להכניס אותם בכלא.
אלה שמרוויחים מעל עשרים אלף בחודש, אלה שלומדים רשתות, אלה
שהצביעו ביבי, אלה ששומעים טכנו, אלה שאומרים פצצה, אלה
שמרעישים בין שתיים לארבע.  
לא, לא, גם כלא זה טוב מדי בשבילם.בטח יהיה להם כל מיני
התחכמויות מגניבות להגיד כמו: למה המרק שלי לא עשוי וול דון,
או למה התא שלו יותר גדול מהתא שלי, או אני לא מדבר בלי העורך
הדין שלי.
צריך להיפטר מהם. מכולם.
צריך לתלות אותם מהצוואר. לתת להם לחרחר עד שכל טיפת חמצן תצא
להם מהריאות.
כל אלה שמדברים בסלנג, כל אלה שלמדו אי פעם מחשבים, כל אלה
ששומעים מוסיקה בלי מלים, כל אלה שעושים מלא כסף, כל
הדוגמניות, כל הדוגמנים, ביל גייטס, השכן שלי מקומה שניה, כל
אלה שהופיעו אי פעם בטלוויזיה או בעיתון, כל אלה שלא מדברים
עברית, כל אלה שמנסים להרשים, כל אלה שמגזימים, כל אלה שלא
יצאו מהארון, כל אלה שלא יודעים מה הם רוצים מעצמם.
ואז יהיה טוב. הרבה יותר טוב.
כולם יהיו שווים.
אז יהיה אפשר ללכת ברחוב בלי להיות כל הזמן טרוד אם זה עם
האופנוע ימהה, או זאתי שכל הזמן מצחקקת, יותר מגניבים ממני.
אפשר יהיה להתרכז בדברים החשובים. החשובים באמת.
וכדי למנוע בלבול כמו היום, שאנשים מגניבים צצים משום מקום,
אנחנו נחליט מראש מי יהיה מגניב ומי לא. נגביל את זה לאיזה
עשרה אנשים בכל העולם וזהו.  
ואם למשל יבואו אלי ויציעו לי להיות אחד מהעשרה, אני אצחק להם
בפנים.
אז מה אם אני עונה על כל הקריטריונים. גר בדירת חדר בשנקין,
אוהב לצאת למועדונים עם הגולף ספורט שלי.
זה לא בשבילי כל הלחץ הזה. תעשו לי טובה חבר'ה, תמצאו מישהו
אחר.