יש לי כל כך הרבה מה להגיד לך,
זה לא נגמר.
הכל כ"כ נכון, כ"כ מדוייק, אי אפשר לטעות.
אין מי שלא משוכנע שאנחנו זוג, אין אדם סביבנו שלא רואה את
ההתאמה הנדירה.
נומרולוגים קראו לצירוף של שנינו "מערכת יחסים מושלמת", חברים
שהקיפו אותנו אמרו "זה לנצח, בחיים לא תפגשו מישהו אחר שכ"כ
יתאים לכם, כפי שאתם זה לזו".
אנחנו נוסעים יחד באוטו, כל אחד מסתכל לכיוון השני, שיר מתחיל
ברדיו, נשמע כמו גוספל. באותה מאית השנייה, מבלי להביט זה בזו
או לדבר שנינו מוחאים כפיים, מקפיצים את הראש כמו מקהלת
אפרו-אמריקאיות בכנסייה.
אני מסתכלת עליך, מלאת רגשות מעורבים - אני לא רוצה שתתאים לי
כ"כ, אני לא רוצה להשוות אחרים אליך אחר כך בידיעה שלעולם לא
יהיה ביני לבינם את מה שיש אצלנו.
איך אתה לא רואה את זה? איך אתה לא מבין?
איך אתה עומד שם ואומר לי "אני אוהב אותך", "אני לא אתן לך
ללכת" ויומיים אחר כך טוען שזו לא אהבה כמו שאני מרגישה, לא
אהבה רומנטית?!
אתה מחפש משהו שלא קיים בעולם, מין פנטזיה שיצרת לך בראש שאף
אשה או מערכת יחסים לא יוכלו לעמוד בסטנדרטים שלה.
אני רוצה להיות שם, אני רוצה שתבין את מה שברור לי כ"כ שאתה
מרגיש.
אני צריכה ללמוד להתנתק.