שליטה זה דבר נורא,
זה שקר ענק בו אתה חי, נטול רגשות, מנוון.
אתה צף בו, מכוון את השמש, מכתיב את הרוח, מצמיח כנפיים עד
שמגיע היום ומישהו משתלט לך על כל זה.
מתחילים להרגיש, קודם בראש ואחר כך בלב.
פתאום יש הצדקה לאיבר הזה שנקרא לב...
הבטן מתמלאת, העיניים מתעוורות, שפתיים מתמלאות דם, מצפות.
ואז, הימים מתנהלים, מוכתבים עבורך.
יום אחד גן עדן, יום אחר מרוח על הכביש מקווה שיעבור עוד רכב
וימחק את הכאב סופית.
אתה יודע שאתה צריך לקום וללכת, אך בלתי אפשרי להתנתק.
השלב הזה של דחיית סיפוקים מידיים, של התנגשות בין רציונל לבטן
הוא שלב בלתי אפשרי.
אין שליטה.