שקט.
מסתכלים אחד על השני, יורים מבטים זה לעיניו של זה, דממה.
צרצר מהצד מסתכל, חרד, לא נושם, תוהה איך הקרב יגמר.
מנסה להסיט את מבטה אך אינני נותן לה, עכשיו זה יוכרע, לטוב או
לרע.
ואז, מביט בחרדה, כשפיה מתחיל להתעקל, מחשבות רצות, מנסה למנוע
את הבלתי נמנע.
הזמן נעצר, מנסה לזוז אבל לא יכול, הזמן הוא נצח שבתוכו רק היא
זזה ופיה ממשיך להתעקל.
המכה הסופית הגיעה, היא מורידה את עיניה כמודה בתבוסה אך ברורה
כוונתה האמיתית.
הזמן חזר, ולמולי היא ניצבה, עם פה מעוקל ועיניים מושפלות,
שדון יפה המחייך בזדוניות.

שיט! שוב נדפקתי, איך זה תמיד קורה לי?!
התאהבתי...