אחח, איזה כיף לצאת ביום חמישי הביתה. אווירת סוף-השבוע.
הרדיו, האנשים, החיילים ברכבות.
התכנון על מה לעשות, האם לנוח, האם לצאת. איפה אמא, איפה אבא.
עוד כשאתה צעיר מתלהב אז אתה אוהב להסתובב בעיר עם המדים, כדי
שאנשים יראו שאתה חייל, עדיין לא עבר לי. גם אומרים שבחורות
אוהבות חיילים. לא שזה עזר לי במשהו.

להגיע לחדר, לזרוק את התיק לעזאזל, לפינה חשוכה, שם ישאר עד
שיקבל טיפול מאמא, ואז שוב ימולא בבגדים ודברי-ערך שימושיים
בשבת בצהריים. להוריד את המדים, לזרוק על המיטה, לשים טרנינג
וטישירט אזרחי, גרביים לבנות אזרחיות, כפכפים. ללכת למחשב
ולראות מי מחובר, לגרבץ, לרבוץ מול הטלוויזיה.
אם יש כוח לצאת. יצאתי דווקא חמישי שעבר. למועדון 'המוסד'
בתל-אביב. היה לי ממש כיף, שמו שירים שאהבתי. ג'ודאס פריסט,
'מוטורהד', 'סקסון', אפילו 'מוטלי קרו'. היה כיף קצת לחזור
ל'מטאל' מאז הגיוס.

או שבמקום לסוע לת"א ל'מוסד', אפשר להסתובב איפשהו בעיר. לקחת
את האוטו, וסתם להסתובב, לפגוש חברים, אולי לשבת באיזה בית-קפה
של תחנת דלק, או סתם במקום שיושבים בו אנשים. לשמוע את המוסיקה
שלך באוטו, לנהוג עם יד אחת על ההגה ויד שנייה מונחת באלגנטיות
על החלון הפתוח, ורוח הסוף-חורף-תחילת-אביב שעושה לך טוב
בפרצוף.

אני כל כך אוהב את האווירה הזו. של הסופשבוע, של החופש מהצבא.
של החופש שלך, לעשות מה שמתחשק לך, לנוח. שאנשים מבינים שזה
לגיטימי שאתה נח, בגלל שהיית בצבא כל השבוע, או אפילו
שבועיים.
מאז שהתגייסתי שמתי לב שאני מתבודד לא מעט. אני לא יודע למה.
אני בן אדם שמאוד אוהב אנשים, מאוד. אני לא יודע, אולי הצבא
עשה לי משהו לאישיות, אבל אני לפעמים מרגיש לא-רצוי, וזה מחמיא
שאנשים רוצים לבלות איתי. אני מאוד אוהב את זה, טיפוס של
צחוקים, ושיחות טיפשיות, וגם חכמות. אוהב שיחות עמוקות כאלה,
לא יצא לי לקיים אותן כל כך בצבא.

כמו כן בסופשבוע, ביום חמישי, בערב, באה בקביעות תחושת הבדידות
ה... איך נקרא לזה, רומנטית. הכמיהה לחברה. הכמיהה לאהבה.
למישהי שתוכל לרצות לחזור הביתה בשבילה, ולבלות איתה את
הסופשבוע, לעשות משהו או בפשוט להיות ביחד בבית ולא לעשות
כלום. אני טיפוס כזה של בילויים ביתיים. בזמן החופש הגדול לפני
שהתגייסתי, כמלש"ב לאחר כיתה י"ב, הייתי מסתובב לי לפעמים ברגל
בעיר. סתם הולך. שעה, שעתיים, בד"כ זה היה כשהייתי ממש מתעצבן
ומתענה על כך שאין לי חברה, ושכולם מזיינים, ושכולם זיינו,
ושרק אני בתול מעפן וביישן. שלא יכול להגיד חצי-משפט למישהי רק
בגלל שהיא בחורה, בגלל הפחד שאולי אני אגיד משהו טיפשי.
אבל אחרי זה כשאני חושב על זה שוב, לקיים יחסי מין זה משהו שדי
מרתיע אותי. זה נראה מפחיד. אני לא חושב שאני אוכל לתפקד, אבל
then again, מי יודע. אני מניח שברגע שאתה מגיע לזה ונפתח
ומרגיש עם מישהי ממש ממש בנוח זה לא מטריד לך את המחשבה.
אבל מה זה רלוונטי? במילא אני לא אזיין אף פעם. שלא לדבר על
העובדה שבחיים לא תהיה לי חברה רצינית. או חברה בכלל. או מישהי
שתאהב אותי בדרך לא ידידותית, אלא בדרך יותר עמוקה. או משהו
כזה.

אמרתי כבר שיש לי ביטחון עצמי נמוך? לא יודע למה אני כותב את
זה בכלל. גם התדמית לא משהו. אבל זה לא עוזר.
אני אוהב את המפלט של סופי השבוע כדי להסתגר בעצמי ולצאת
ולבלות גם כן.
אני טיפוס מאוד נוסטלגי, כפי שאפשר לראות מ"היצירות" שלי פה
בבמה. אני בקושי כותב פה. רק שאני ממש מרגיש שאני רוצה ויוצא
לי. לא יודע למה. אני אפילו משתמש בגרשיים כשאני מדבר על מה
שאני כותב פה, כי הן לא יצירות. הן סתם שירבוטים שיצאו ממני
לתוך התיבה הכתומה והסימפטית הזו, בדרך-כלל בשעות הערב, בימים
שהרגשתי מהורהר ומשועמם.

אני כותב די חרא, למען האמת. אם הייתי באמת רוצה לכתוב סיפור,
אני לא חושב שהייתי מצליח. ניסיתי פעם, לכתוב פה סיפור היסטורי
על בחור שמתאהב בבחורה על רקע פלישת הגרמנים לצרפת ב1940, זה
היה פאתטי כשקראתי את זה אחר-כך. מתבייש בכלל שהעליתי את זה.
אבל זה בסדר, סופר לא נולדתי להיות. אך למרות הכל זה קצת מוזר
לי, כי תמיד בבית-ספר, בחטיבה ובתיכון הייתי תלמיד מצטיין
בחיבור.
המורות תמיד שיבחו אותי, ובמגן קיבלתי 95, גם בבגרות ציון פחות
או יותר זהה, אני חושב ש-89.

תראו, אפילו התחלתי לכתוב על הסופשבוע וכמה כיף זה לצאת הביתה
מהצבא, וגלשתי ל'סלף-אנלייזיס' של עצמי או משהו. טוב, אולי זו
הייתה הכוונה אחרי הכל. לא יודע מה המטרה.
אולי זה בגלל שמחר אני חוזר לצבא אחרי רגילה, ואני מרגיש שבוז.
לא יודע אפילו אם אני אצא שבוע הבא. אני מאוד מקווה שכן.
רציתי גם לכתוב על שעות הערביים של יום שבת. השעות הכי
מעצבנות. אבל גם הכי רגועות. תמיד אני רוצה לתפוס איזו רביצה
נוחה במיטה ולצפות בטלוויזיה עד 12 בלילה, אבל איכשהו תמיד אני
נשאר על המחשב ובוכה למכריי בתוכנות המסרים המיידיות על כמה
שמעצבן שמחר חוזרים לצבא.

אני מתגעגע לאמא כשאני בצבא, גם לאבא. לחברים פחות. לא יודע
למה.
כל כך כיף לחזור הביתה. מצאתי את עצמי בקורס אומר שכיף לחזור
לצבא רק בגלל הידיעה שאתה חוזר הביתה. אז זה היה "כל כך כיף
ללכת לישון ביום חמישי בידיעה שאתה קם על א' בשישי, מסדר
יציאה, ואללה הביתה!".
עכשיו, בסדיר, אני מניח שזה הולך להשתנות. ביום רביעי השמחה
מתחילה כבר. ויש גם אפטרים וכאלה, אבל הכי טוב סופשבוע. ונכון,
אני מדבר פה בכללי על חמשושים, אבל זה לא כזה עניין גדול, פשוט
היו לי איזה כמה מאז שהתגייסתי, והיה ממש ממש כיף בהם.
בכל מקרה, אני עכשיו אתפנה לעיסוקיי. אני מקווה שהיצירה הזו
תאושר. סביר להניח שאם כן היא תיכנס למאגר הבלתי נגמר של
היצירות על הצבא, שריפרפתי בהן בשעתיים האחרונות ומאוד נהניתי,
ואף אחד לא יקרא אותה.
לא יודע. ככה אני. ככה הדף שלי. בדיוק כמוני. אף אחד לא מבקר,
אף אחד לא מגיב, אף אחד לא מתעניין. לא יודע למה. יש בי
הרבה... ואני בחור מצחיק מאוד, אומרים. יש לי חוש-הומור כזה.
לא שנון. לא יודע.

חייל טוראי סמרטוט פחדן חסר ביטחון שבוז בשבת בערב, אבל תמיד
התקווה נשארת...