הוא בכלל לא שמח לראות אותה כמו שהוא חשב.
זה היה סתם עוד יום, רק בהפרש של חודש מהפעם האחרונה שהוא ראה
אותה.
"סוף סוף!" היא קראה בעודה קופצת עליו וכורכת סביבו את ידיה
שידע שאמורות להרגיש אחרת.
"כן" הוא אמר "סוף סוף."
הנסיעה הביתה היתה סתם עוד נסיעה הביתה, והכניסה לבית היתה סתם
עוד כניסה לבית.
"קפה, חומד?" הוא התמהמה לשניה והחליט שאם הוא כבר בבית אז
שישתה קפה, מה יש לו להפסיד?
"כן, למה לא?"
כעבור כמה דקות, הקפה, כמו שניחשתם, היה סתם עוד קפה. אז, אם
הכל כל כך סתם וכלום לא משתנה, אז למה אני מספרת לכם את זה? אל
תטרחו לחשוב, עוד שניה אני אומרת לכם...
3
2
1
אני מספרת לכם את זה כי הסיפור שלנו לא מתחיל באותה נסיעת
עסקים מפוקפקת, הייתה או לא הייתה, אלה הוא מתחיל הרבה הרבה
שנים קודם לכן, איפה שהוא בין התיכון לצבא, ליד קיוסק שנקרא
בפי כל, "הרומני".

היא הכירה אותו דרך חברים. בחור אסרטיבי, חכם, דברן, כזה שאם
יש לו מה לומר הוא אף פעם לא שותק, לא משנה אם זה פוגע או עלול
להחשב חוסר טקט. כנות. כנות. דינאמי. הוא היה נורא דינאמי.
אם היה מנהיג לכל החבר'ה, זה היה הוא, טכנית, לא היה, אבל זה
עדיין היה הוא.
בתחילת דרכו, דרך חייו היתה לחיות בסינטזה, בין הטזה לאנטי
טזה, הוא שנא אנשים כי הם ידעו רק אמות מידה נגדיות של טוב
ורע, ושחור ולבן, ונכון ולא נכון. הוא לעומת זאת, לא הכיר
במושגים האלו.
בהתחלה, אנשים היו יכולים לטעות והיו חושבים שזו סתם הצגה, אבל
מי שהכיר אותו יותר לעומק, ידע שלא. הוא האמין שאם אדם הולך
אחרי הלב שלו, הוא לעולם לא יעשה טעויות, ולא כי פשוטו כמשמעו
הכל יהיה נכון, אלה כי אדם לא יכול תמיד לשלוט על התוצאות של
המעשים שלו, אבל אם הלכת עם הלב שלך ועשית מה שהיה נכון בשבילך
, אז אין מקום לחרטות, וזה שזה יצא לא הכי לטובה, לא משנה
בכלל.
הוא היה הבחור הכי יפה. שידר אלוהות. הוא שידר חוסר גבולות
טוטאלי וידע ויכולת מדהימה של לתת וחוכמת חיים שקשה ואף בלתי
אפשרי להתעלם ממנה.
והיא... כמו כל האחרות, נפלה ברשתו.

הוא הכיר אותה דרך ידיד משותף. הבחורה הכי יפה שהוא ראה כל ימי
חייו (או לפחות כך הוא טען כמה חודשים מאוחר יותר), היא הייתה
נורא מוחצנת, נורא בטוחה בעצמה, היא לא סיפרה את זה לאף אחד,
אבל היא תמיד הייתה בטוחה שהיא הכי טובה מכולם. ואולי גם באמת
הייתה. כשהיא הייתה מגיעה, אף אחד לא יכול היה להשאר אדיש,
כולם היו חייבים לסובב את הראש, לפחות פעם אחת.
מה שהיה הכי יפה בה, זו העובדה שכולם חשבו שהם יודעים הכל
עליה, כי היתה הרי, כולה מוחצנת, ספר פתוח, אבל אף אחד לא ידע
כלום. וזה היה ניכר בהתנהגות שלה, מעיין עליונות מוסווית אבל
נראית לעין, משהו אלוהי.

וככה הם הכירו. נראה לכם נורא מתאימים. גם הם חשבו ככה.
הרי סוף כל סוף מצאו מישהו שמבין אותם, ושיוכל לתת לשני "פייט"
הוגן, אחלה משחקי כוחות. אז גם אם הם באמת היו מתאימים, זה לא
היה משנה, כי הדרך עוד הייתה ארוכה והכל היה ניתן לשינוי.
                               
                                   

אז... קחו שני אנשים יפים, אסרטיביים, שתמיד רגילים לקבל כל מה
שהם רוצים, ממי שהם רוצים ואיך שהם רוצים, ומה יצא לכם? תחשבו
לבד.

על כל פנים, אני לא אשעמם אותכם בפרטים הקטנים, כולנו יודעים
איך נראת מערכת יחסים, ו... אחרי שבוע הם כבר כתבו תוכניות
רמות מעלה איך הם יתחילו את ההשתלטות שלהם על העולם.
שורה תחתונה, עברו כבר כמה שנים (והעולם עדיין לא היה
בידיהם...).

אף אחד לא באמת יודע למה הם התחתנו, נדמה לי שגם הם לא. הם היו
המון זמן ביחד, כבר לא יכלו לתאר את החיים אחד בלי השני, ספק
אם בגלל האהבה הגדולה שחלקו, ספק אם הרגל.
הרי הם ידעו הכל אחד על השני, הוא ידע כל מה שהיא לא סיפרה לאף
אחד, הם ידעו מצויין איך לשמח אחד את השני ואיך לא לעצבן, אז
למה לזרוק שנים של לימודים ולהתחיל מחדש? אז הם התחתנו.

הוא שבר אותה כל כך הרבה פעמים, כל פעם מחדש, ולעולם לא היה שם
בשבילה כשהיא קרעה את התחת בשביל לבנות את עצמה מחדש, ולא כי
הוא לא רצה, כי היא לא נתנה לו.
הייתה גאה מכדי לבקש עזרה.

הוא לא רצה להודות, אבל כבר שנים היה הכלבלב הקטן שלה, ולא כי
הוא היה עומד לדום עם כל מה שהיא הייתה אומרת (למרות שגם את זה
הוא היה עושה, כי הוא רצה, כי הוא רצה שתהיה מאושרת) אלא בגלל
אותם דברים שהוא רצה ממנה ומעולם לא קיבל. היא לא הייתה מוכנה
לעמוד דום בשבילו.

היא תמיד אהבה אותו, אבל אהבה את עצמה יותר.

בתחילת דרכם היא הייתה בסופו של דבר לא מגובשת ולא בטוחה וכל
הידע והעצמאות ששידרה, היו רק שידור, אבל היא ידעה להרגיש. הוא
היה בדיוק כמו שהוא היה נראה, אבל לימד את עצמו להיות תמיד
מרוחק ואדיש ולא לאהוב כי פחד לאבד ואהב רק את עצמו.

הוא היה זה שלימד אותה להעריך את עצמה ולחשוב על צרכיה שלה
לפני אנשים אחרים, מה שהוא היה עושה.

ואילו היא, לימדה אותו להרגיש לאהוב, ולא לפחד לאבד ולהנות
מהנאות החיים הקטנות, ולסלוח ולבקש עזרה אם צריך, ולהעמיד
אחרים לפניו לפעמים.

היום, הוא תמיד אומר שהיא לא מקשיבה לו ושהיא מרוכזת יותר מדי
בעצמה ו"איפה האשה שהתאהבתי בה? הרגישה והתחשבת? נהיית
אכזרית".

זה כבר לא משנה מה קרה להם הלא, הרי יש להם קריירות כמו של
אנשים רגילים, בשעות רגילות, ובית רגיל עם תמונות על הקירות,
והם עושים סקס פעם בחצי שנה כמו אנשים רגילים.

אני רק אגיד דבר אחד.

היא, בבגרותה מושא שנאתו כי הפכה להיות מה שהוא היה בעבר, והוא
מושא רחמיה כי איבד את מה שהיה.

הם לעולם לא יבינו שהיא היום הוא בעבר ושהוא היום היא בעבר...
ומה בכלל היה אז?

וכך גלגל מסתובב.