למאיה...

עקב לאצבעות, ככה היא מהלכת בקלילות בלתי נתפסת על חוט תפירה
וורדרד, לפעמים נראה לי שהיא לא באמת הולכת שם, שהיא בכלל
מרחפת, אבל כל פעם שאני מביטה על החוט אני רואה אותה הולכת -
עקב לאצבעות, אצבעות לעקב.

מדי פעם אפשר לראות את החוט מסתלסל ברפיון, והלב שלי ממהר
להחסיר פעימה, אפילו שתיים, אבל לה זה לא מפריע, היא ממשיכה
לרחף שם, עם חיוך ביישן ומבט מתנצל.

תמיד שאלתי את עצמי, למה היא הולכת אם יש לה כנפיים, ולא
כנפיים של שקל תשעים, כנפי איכות כאלה, עם טיפות רכות של טל
ואור בוהק,
אבל היא רק ממשיכה ללכת, והחוט כמעט וניתק.
רגע אחד אני מורידה את העיינים וזה קורה - שבבי חוטים נקצצים
אל האויר והוורוד הזה, שפעם נדמה היה לי שכל-כך רגוע ויציב
מאיים לבלוע את כל העומד בדרכו כשהוא מסתחרר לכל כיוון בלי
אחיזה ובכל הבלאגן יכולת לראות אותה הולכת. בשקט גמור עם המבט
שטוף החלומות הזה, הולכת על האויר, בצעדיים מלכותיים, והיא
קורנת, כל-כך קורנת...
ואז הבנתי שרק למלאכים עם חיוך ביישן ומבט מתנצל יש את היכולת
לזרוח גם כשהכל מתערבל.

ומאז אני יודעת, היא לא צריכה לרחף כדי להדהים אותי
רק ללכת עקב לאצבעות, אצבעות לעקב.