עכשיו אני בוכה. כן אני בוכה. אני אני, כאן למטה. אני בוכה.
ת'אמת אני בוכה כבר הרבה זמן.
לפני שהתחלתי לבכות הייתה תקופה שגם צעקתי, צעקתי כל כך חזק
שלא יכולתי יותר, עמדתי שעות וצרחתי עד שהרגשתי שהריאות שלי
מתפוצצות. כשראיתי שזה לא עובד ואתם עדיין לא מתייחסים, התחלתי
לצחוק. וצחקתי וצחקתי וצחקתי. הרגשתי כל כך טוב והתחלתי גם
לרקוד במעגלים, לא היה לי איכפת כי ידעתי שאתם לא רואים, אז
רקדתי.
ורקדתי, ורקדתי, ורקדתי עד שהתעייפתי. התיישבתי הסתדרתי,
ונחתי.
אוווו כמה נחתי, שעות שנחתי, נחתי כל כך עד שנרדמתי תוך כדי
מנוחה.
וקמתי, בשלב הזה כבר התחלתי לשכוח לגמרי שאתם שם.
אז קמתי התהלכתי לי מעט הסתובבתי קצת בחדר.
והתחלתי להשתולל, רצתי ברחבי החדר הלוך חזור, והתחלתי לצרוח,
הרגשתי את הכעס זורם לי בוורידים, רציתי להרוס להשמיד להחריב,
למות. נרגעתי, ניגבתי את הרוק בזווית הפה והתיישבתי על
הריצפה.
הסתכלתי וראיתי אתכם. ואתם לא ראיתם אותי. כאילו שאני אוויר.
התחלתי להבין שאין סיכוי שתשימו לב אלי.
למה מי אני? לעומתכם אני אני. אתם חשובים וגדולים ואני...
אני.
זה עצוב לחשוב שאתה לבד, וזה כאב כשהעובדות יורקת לך בפרצוף.
אתם לא שם, אתם רק אורות וקולות, ואני אני. אני לבד ואתם
דימיון, אני ענק ואתם גמדים, אתם ענקים ואני גמד...
אם תחפשו טוב טוב אולי תמצאו פה איזון. אני לא מצאתי, גם
היגיון לא מצאתי בזה כי אם אתם לא שם איך זה שאתם יותר טובים?
ואם אתם לא שם אז איך אני לבד? ואם אתם לא שם אז איך אתם?
בשלב הזה כבר נמאס לי לחשוב. אני לבד וזהו, ואם אתם שם או לא
שם בעיה שלכם.

עכשיו אני בוכה. כן אני בוכה. אני אני, כאן למטה. אני בוכה.
ואתם צוחקים.