האם צריכה להיות סיבה להוויתי ?
מה הטעם להסתיר,
אם אגע בידית הדלת
רק אגע בה,
יפרץ הסכר
ויבואו המלים,
ישטפו ויזרמו, יעופו וישוטו
בנהר שהוא אני
ממני והלאה
הנה אחר ועוד אחד ועוד
יודעים מה אסור, מה מותר, איך הולכים
לאן מפה לשם, מה שומעים, מה רואים איך נראה,
איך מרגיש, מה הטעם של זה.
זה עולה כך וכך, זה יפה,
זה נעים, זה מר, זה מחוספס,
זה רעש זה שקט.

טעות לחשוב שהציפור נזהרת,
טעות לחשוב שהציפור מסתכנת,
טעות לחשוב שהציפור טועה,
מתוך הוויתה היא אוכלת
פרורים ליד רגליי,
אין לה סוף, אין לה התחלה, אין לה הסתרה.
יבחוש זעיר על הדף,
ששה זבובונים חגים באויר בצורה מושלמת,
הכל שוקק חיים.
אם הייתי יכול לצמצם את כל זה
לדבר אחד, לצורה אחת,
הייתי אומר -
גלוי - גלוי וברור ונהיר ונוצץ
וניתן לחישה.



אני רוצה לספר, להבהיר דבר מה  -
קרוב לדבר שקוראים לו אמת,
במקום שהכל מתחבר,
ברגע שהוא לב ליבו של הזמן
(תמונה קפואה - אנשים צועדים, עלים מתעופפים ואין רוח,
הצלילים מתמשכים ומתמשכים
ואין מלים
ואין קול)
אז פעימת החיים רועמת,
ההוד המלכותי פורס את ידיו
בנדיבות והרים נשאים צצים
מתוך הערפילים

אין סיבה ואין מסובב
אך כל העולם נרעד.