[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יובל לב
/
גמילה

1. המקרה הנורא של הרב מלמן בשעת בוקר
הימים ימי תשובה. באחד מהישובים ביהודה, עמדו בתפילתם עם רב,
סביב הרב המקומי הרב משה מלמן.
מלמן נחשב היה קיצוני ימני עד למאוד בדעותיו הפוליטיות, וכל
הנוכחים היו סוגדים לו ונכונים ללכת אחריו באש ובמים על פי
פקודת פיו, ללא היסוס קל שבקלים.
חובק היה את ספר התורה הגדול, משבח ומקלס את אלוהיו וההמון
עונה אחריו "אמן" לכל משפט ופיסקה העולים מפיו, משל פנינים
טהורות היו ואין בילתן.
שושנה רעייתו, צופה הייתה בבעלה במבט מעריץ ממרום עזרת הנשים,
ורוחה טובה עליה. הייתה שולחת מילות עידוד ואהבה מרובות אליו,
ולא נחה דעתה עד שהיו כל חברותיה סביבה מצטרפות לשבחים ונדות
בראשן בהסכמה, וכשהיו מניפים הגברים אגרופים קפוצים אל על,
בהיקראם אלי מאבק חסר פשרות כנגד האויבים הנוראים, אויבי העם
ואויבי השם גם יחד, וממלמלים תחת זקניהם הפרועים נקמה לה'
וידיהם נשלחות אל העוזי התלוי אחר כבוד על שכמם.
מלמן היה חד מאד באהבתו ובקנאותו חסרות המעצורים לאלוהיו,
אלוהי ישראל, למפעל חייו בהתנחלות, ולאידיאל שאחריו הוא נוהה:
עם ישראל, בארץ ישראל, לפי תורת ישראל.
שום דבר אחר לא קיים בשביל הרב מלמן. אשתו וילדיו נחשבו בעיניו
מאד, אך רק כסרח עודף, וודאי היה בעיניו שלא יהסס להקריב דבר,
כולל הכל, כולל חייו וחיי ילדיו, על מזבח אמונתו.
כך היה מתפלל כעת בדבקות רבה, שוטח תפילותיו כלפי שמים ודורש
ומבקש על גאולת העם והארץ במהרה בימינו, ולקהל מעריציו הוא
מבטיח שאוטוטו יואיל האל לשפוך חמתו על כל מתנגדיו, על
השמאלנים הארורים, על הכופרים ובעיקר על הגויים הערבים מבקשי
נפש כל יהודי בארצנו.
תרועות המעריצים, מלוות תקיעות בשופרות, מאיצות היו בו במלמן,
להאדיר מאמציו ולהעצים תחינותיו אל השם, שיתמוך בו ובדרכו,
והנה הנה, עוד מעט קט, יקום וייכון בית המקדש בשלישית, על הר
המוריה, לא לפני שיחריבו הוא וחסידיו מלאי הוד הגבורה והעזוז
את השיקוצים הבנויים שם כעת כצלם בהיכל.

התפילה תמה והמתפללים החלו מתפזרים לעבודת יומם, כשהם נוטלים
ברכה מרבם ומשבחים אותו על דברי החוכמה מלאי העוצמה ששמעו מפיו
הבוקר.
מלמן חש בנפשו פנימה, שעדיין לא מיצה את כל שנפשו מבקשת לומר
לאלוהיו, וכדרכו לעיתים מזומנות, החליט גם היום לצאת אל חיק
הטבע, להתבודד במקום שחביב היה עליו, ולשאת תפילות בפרטיות
ובהתבודדות.
שלח את רעייתו הביתה כשחיוך של שביעות רצון מלווה אותה, אחר כל
התפנוקים והתשבחות שהייתה מרעיפה עליו מעשה יום ביומו, וסימן
במבט לשני גברתנים אדירי מימדים, שומרי ראשו הנאמנים, לצעוד
בעקבותיו.
הללו, מגושמי גוף ומגודלים כגורילות, אטומי מבט ונאמנים ככלבי
הזאב, ניצבו במרחק קבוע מאחורי הרב מלמן, העוזי על הכתף
ואצבעותיהם ממלאות את שמורות ההדק עד אפס מקום, ויכולת לחשוב
שאין כוח בעולם שיוכל לגרום לאצבע להתכווץ שם בכדי לסחוט את
ההדק.
עד שהתקרב מלמן אל מקומו החביב, נותרו מאבטחיו מרחק מה מאחור,
משעינים גופם האדיר אל עצי הזית הפזורים בשטח, משאירים את רבם
בגפו, להתייחד עם אלוהיו.
היו אלה הרגעים האהובים ביותר על הרב משה מלמן. השקט, הוד הטבע
וההדר, עצי הזית עבותי הנוף, האדמה הטרשית והחומה אדמדמה
שלרגליו, דמתה בעיניו לחזון אחרית הימים והשרתה עליו רוח שלווה
ונחת, דבר המנוגד בתכלית לנפשו המסוערת ולמטרת בואו למקום.
עומד היה דקות ארוכות, משתאה על קסם המקום והזמן, עד שהחל
בתפילותיו הפרטיות. אט אט ובביטחון הולך וגובר, היו מילותיו
עולות השמימה וקולו עולה בעוצמתו עוד ועוד עד שהיה זועק בקול
גדול: "אלי, שמע קולי, הצילנו אלי מידי זדים ורשעים, מידי
אויבינו הרוצים לגזול אדמתנו, הראה לאויביך אלוהים את נחת
זרועך, הכה בהם ואל תחוס, כי עמלקים הם כולם, רשעים ונוכלים,
משנאי תורתך הקדושה וארץ אבותינו, שהבטחת לנו בבריתך עם
אבותינו."
כך היה משיח מלמן את ליבו כלפי שמים, דורש ומבקש נקמה ואבדון
כלפי שנואי נפשו, מתלהב ומתלהם ואינו שם לב למתחולל סביבו
ולזמן החולף, ועוד מעט וכבר צהרי יום.

משהו משך את תשומת לבו של מלמן לנעשה מאחוריו. שלוש דמויות
זרות עמדו שם. אנשים גדולים וחמושים ומבטיהם קשים ונעוצים בו.
היכן צמד הגורילות, נחרד מלמן. היכן המאבטחים שלו. השלושה לא
רמזו דבר, רק הביטו בו במוזרות כחורשי רעה.
מי אתם, דרש מלמן, ומה מעשיכם כאן?
ניסה לשוות לקולו גוון סמכותי בעל תקפות מרבית. היכן המאבטחים
שלי?
השלושה הפנו ראשיהם בחיוך לאחור, מצביעים על שני עצי זית זקנים
ועבותים, אשר בין ענפיהם הרחבים היו כפותים כעגלים על המזבח,
שני הגורילות, כשפיותיהם חסומים במטליות ובסרט מדבק.
רעד קל חדר אל הקול שיצא כעת מבית חזהו הרב, למרות ניסיונו
לשוות לקולו עוצמה וסמכות, והטון גבה במעט מרוב חשש.
אני הרב משה מלמן, רב הישוב, ואלה הם המאבטחים שלי, ניסה את
כוחו. תשחררו אותם מיד.
השלושה חייכו אליו. אחד מהם התקרב אליו לאט ובמאור פנים
וכשחיוך מתפשט על פניו, הכה בקת רובהו היישר אל בטנו של מלמן,
בעוצמה אדירה, בלא אומר.
מלמן התקפל בכאב גדול, נשימתו נעתקה ועיניו כמעט שיצאו
מארובותיהן מרוב הפתעה וכאב. ברכיו קרסו והוא נפל על ארבעתיו
ארצה, בוהה ואינו מבין מה אירע לו.
ה ש ת ג ע ת ! צרח כשהצליח לשאוף אויר חדש לריאותיו. בריון
מטומטם. כיצד אתה מעז להכות רב? יצור מטומטם, אוכל שפנים, בועל
נידות. הוא יילל בכאב מחזיק בשיפולי בטנו וצורח ככרוכיה.
האיש נסוג צעד אחד לאחור, ואילו חברו התקדם, תפס בזקנו הארוך
והפרוע של מלמן, משכו מעלה, העמידו על רגליו והעניק לו סטירה
איומה על לחיו בכף ידו הפתוחה, סטירה שצלצלה לו באוזנו כתזמורת
פעמוני כנסיה, ואחר הוסיף וסטר לו בשנית, בגב כף היד על לחיו
השנייה, בתנופה עזה.
מלמן הוטח ארצה מתפלש בעפר. שניות ארוכות עברו בטרם העז להרים
מבט מעלה אל השלושה ולסנן קללות עסיסיות לעומתם: בני חזירים
ארורים אתם. בני חזירים. אלוהים יגמול לכם כגמולכם.
מה הוא רוטן שם? תהה אחד מהשלושה.
נדמה לי שהוא מבקש את חברת בני מינו, ענה לו האחר, ובתוך כך
שלף מתקן ארוך מתוך נרתיק שהיה תלוי לו על כתפו, כיוון לעברו
של מלמן, ושוק חשמלי איום ונורא פגע בגופו המיוסר, הטיח אותו
בשנית אל העפר ארצה. שוק נוסף העביר את הכרתו של מלמן ממנו
והלאה.

סירחון נורא, נורא ובלתי ניתן לתיאור עלה באפו כשהחלה הכרתו
לשוב אליו. קיבתו התכווצה בכוח והוא הקיא מיד את כל תכולתה
סביבו.
עיניו נפקחו בחרדה גדולה להביט על סביבותיו. מעניו לא נמצאו.
גופו היה מוטל בתוך רפש וסחי מצחין ואיום, וסביבו נשמעו קולות
חרחורים ונחירות, שעטות פרסה וצווחות רמות.
לחרדתו עד אין קץ, מצא עצמו מוטל בתוך דיר חזירים, גופו הדווי
מלוכלך ומטונף בסחי, וזה דבוק אף בזקנו ובפניו, על פיו, אפו
ועיניו, וזרם של נוזל חם מתפשט כעת ועוטף את גופו מהצוואר
ומטה.
חזיר מגודל מטונף ומסריח עמד מעליו מטיל על גופו את מימיו,
והוא, הרב משה מלמן, אינו מצליח להזיז איבר מאברי גופו, והריהו
מוטל כמשותק, דווה וכואב, מפוחד עד אימה, ואינו מבין את אשר
קורה לו.
א ל י ! ניסתה לצאת זעקה מלבו. אלי הטוב עזרני.
שוק נורא זעזע את גופו. כה נורא היה השוק עד ששוב נעתקה נשימתו
ואבדה הכרתו.

בשעות אחר הצהרים המוקדמות, חווה הרב משה מלמן את הנוראה
שבחוויות. מדי פעם כשהייתה שבה רוחו אליו, והיה זועק אל
אלוהיו, היה השוק חוזר ומכה בו.
קול רם ועבה החל מענה את מוחו מבפנים. אל מי אתה קורא לעזרה
מלמן? סנט בו הקול.
אוהה אלוהים.
שוק נורא.
ל מ ה? למה אלוהי?
שוק אכזרי.
א ל י  . . .
עוד שוק נורא.
גופו מתפלש בזבל החזירים המצחין והנורא, והחיות המגודלות הללו
שסובבות אותו שם ברפש, דורכות ורומסות אותו בלי טיפת כבוד
הראוי לרב בישראל, וכל קריאה ולו החרישית ביותר, העולה מתוך
לבו אל אלוהי אבותיו להושיעו, גוררת אחריה שוקים נוראים
ואיומים שממוטטים עליו את עולמו.
מדוע? למה זה קורה לו? כיצד להיחלץ מהצרה הזו?
לאחר שעות, היה מלמן כבר מיואש. הסחי הדבוק בו, הסירחון הנורא,
המכאובים שבגופו המעונה, ההשפלה, החשש מחבטות נוספות, ההכרה
המתערפלת וחוזרת להדגיש את מצבו הנורא, אלה החלישו אותו מאד
והוא אינו יודע את נפשו.
הצליח להתרומם קמעה, לזחול חלושות אל השוקת שניצבה מטרים
ספורים קדימה, בתוך צואת החזירים, קם בקושי על ברכיו ושמט ראשו
אל המים.
ניער חלושות ראשו בשוקת, מנסה לשטוף בכפות ידיו את ראשו, פניו
וזקנו, פיו ועיניו, מהסחי הדבוק בהם. נח קמעה והרים עיניו
להביט על סביבותיו.
לא היה שם איש.
אלוהים... התגנבה מחשבה אל מוחו, שנענתה מיד בעוצמת שוק אדיר.
חדל מזה! ציווה הקול הרם שגער בו מתוך מוחו הקודח. חדל מלמן!
הוא דימה במוחו כי אותם שלושה בריונים הם הדוברים אליו, אבל
איש לא היה שם.
מי אתה? זעק? על מה? למה אתה מענה אותי ככה?
הקול שבמוחו התחלף לו. לא עוד הקול העבה הרם והמאיים כקול
אלוהי צבאות, כי אם קולה הרך והמענג של שושנה רעייתו האוהבת.

מה לך יקירי? על מה תתענה במכאובים רבי ואישי?
קולו של מלמן נשבר והוא החל בוכה בכי מר, זועק במכאובים ובוכה,
ודמעות גדולות וחמות זולגות על לחייו וזקנו המצחין.
יקירתי, עזרי לי, אינני יודע מה היה לי, עינויים קשים עוברים
עלי וכבר אין בכוחי לשאת עוד. את חיי אתן בשמחה בעבור
אלוהי...
גופו ספג עוד שוק מר וקשה שהשתיק באחת את דבריו.
אבל הקול הנשי שב וחזר כאילו לעודד את רוחו. יקירי, יקירי,
הנני כאן איתך, אני אתפלל בשבילך, הנה אפנה אני אל אלוה...
לאאאאאא צרח מלמן בקול נורא שהבריח את החזיר התורן שהתעניין
במעשיו. לאאאאא, אל תוציאי את המילה הזו מפיך. לא עוד? אין בי
עוד כוח סבל.
מוחו של הרב משה מלמן היה אטום כבלוק בטון. הוא זחל בכהות
חושים גמורה אל מחוץ לחצר דיר החזירים, והמשיך בזחילה חרישית,
כמעט בלתי מודע למעשיו. קדימה, להתרחק מהמקום הנורא ההוא, לכל
מקום שיהיה, רק להתרחק.
הערב כבר החל לרדת. הצללים הארוכים הבהירו לו את שעתיד להתרחש,
ועוד מעט תרד השמש אל מעבר לגבעות, והחושך יעטוף את הארץ.
הוא לבדו ואינו יודע היכן הוא. פחד גדול אפף אותו. דיר חזירים,
חשב, פירושו כפר ערבי נוצרי, אבל עדיין ערבי, עוין, והוא לבדו
בשטח, בלי מאבטחיו, בלא נשק להגנתו, נתון לחסדי האויב, ואינו
יכול לבקש אפילו את עזרת אלוה... לא העיז להעלות על דל שפתי
מוחו את הביטוי.
צעדים כבדים נשמעו ממרחק. מלמן קפא במקומו.
מין האדא?
בחסות החשיכה התכווץ מלמן אצל שיח קטן, מקווה ששתיקתו תקנה לו
חסינות מגילוי.
מספר צרורות מנשק אוטומאטי נורו לעברו והחטיאו. הצעדים נשמעו
מתרחקים.
מלמן חידש את התקדמותו. כעת ראו עיניו אורות בוהקים במעלה
הגבעה שלפניו. שם פניו לעבר האורות, בטוח שישוב יהודי שם.
עוד שעות זחל והתקדם מלמן עד שידיו נגעו בגדר והוא נעצר בחטף.
צרור ארוך של כדורים נורה מיד אליו, בטרם נשמע הקול "מי שם".
כדור אחד פגע בירכו והוא זעק בקול גדול: הצילו יהודים, זה אני,
הרב מלמן, ה צ י ל ו !
היריות פסקו ואנשים יצאו בבהלה לקראתו. התקרבו אליו במהירות,
ובאותה המהירות נסוגו מפני הצחנה שהעלה גופו.
הרב מלמן? זה אתה? כבוד הרב? מה קרה לך? כל המחוז מחפש אחריך
כל היום.
לקחוהו משם למרפאת הישוב, רחצוהו היטב שעה ארוכה והתקשרו מיד
אל ישובו שלו להזעיק את רעייתו ומאבטחיו ואת כל צאן מרעיתו
המודאגים.

א ל ו ה י ם ! זעקה שושנה רעייתו למראהו אבל לחרדתה התעוות
גופו כבשוק נורא למשמע קולה.
הוא איבד את הכרתו לרגע, וכשזו שבה אליו דבר ראשון לעשותו,
היסה אותה ואת כל הקהל שסבב אותו.

לא! ציווה בקול חלוש ומיוסר. לא! אף מילה! איני יכול להסביר.
אף מילה, התחנן כמבקש על חייו.
היא התיישבה לצידו, מלטפת את מצחו, מתעלמת בנחישות מופגנת
מהריח הרע והחלה לשאת תפילה כשהקהל סביב מצטרף אליה.
מלמן איבד הכרתו מיד. לא חיכה לשוק שיבוא עם השמעת התפילות.
כשחזר לעצמו והוא כבר בביתו, עם משפחתו, רעייתו וילדיו לצידו,
סירב בתוקף לצאת אל בית הכנסת. סירב באופן מוחלט לשוב להנהיג
את עדת חסידיו כבראשונה.





2. המאבק על הגמילה
ימים רבים עברו עליו, על הרב משה מלמן, במאבק איתנים פנימי,
כשהוא מנסה את כוחו, מתמרד כנגד הכוח הכופה הנורא המשתלט על
נפשו ומענה את נשמתו.
בשבוע הראשון לא יצא כמעט ממיטתו, מסרב לראות איש, ישן אוכל
וחוזר לישון. בשעות הערות המעטות מתקשה היה לרכז את מחשבותיו
ולהבין את שעבר עליו. לא רק להבין התקשה, אלא אף לתפוס, לקלוט,
להאמין. היה מנסה להדחיק, להרחיק, להתעלם.
משהתנדף הסירחון שהדיף גופו וחדל, שוב לא נותר בו סימן חיצוני
ולא עדות של ממש למאורעות הנוראים שחווה, ואלו נדמו כחלום
בלהות ולא יותר. מלמן היה רוצה לראות בכך סוף פסוק ודי, רק
הפחד היה מתעצם כל אימת שזיכרון השוקים הנוראים היה עולה
במוחו.
עדיין היה חושש להעלות בדעתו כל צורה של ביטוי ושם האלוהים,
וכשאלו היו רק מתחילים לנקר במוחו, היו מתחילים זרמים עזים
לעבור בגופו כאזהרה בלתי מתפשרת ובלתי ניתנת לפרשנות שגויה.
הוא היה מתכווץ אז אל תוך עצמו, סוגר את מוחו מפני כל מחשבה
וצולל אל תהום הנשייה.
את רעייתו היה מלמן דוחה כמעט בבוז. תהליך הבחינה פנימה בנשמתו
טרם החל, אבל כבר ברור היה לו שאין בפניו מקלט, אין לו מנוס
מפני אותו הבירור, בינו לבין עצמו, ורק בינו לבינו. מה אירע
לו. מדוע. על מה ולמה. מה חטאו ומה פשעו וכיצד הפך מצדיק ונערץ
לכלי משחק בידי השטן, מרב מכובד יקיר קהילתו, למרמס רגלי
חזירים בדיר, יעד לחבטות נוראות, ממשה מלמן לאיוב.
שושנה הייתה נעלבת והוא התעלם בגסות מרגשותיה. שום דבר מלבד
מכאוביו לא היה על סדר יומו, לא עלה על דעתו, והוא לא הניח
לדבר לחדור אל מתחת למסך ההגנה שכיסה בו את עצמו מפני החדירה
לפרטיותו הנעלבת העכשווית. הוא חש חימה יוקדת המתפתחת ויורדת
בעורקיו, זורמת אל תחתיות בטנו, הולמת בו ומשבשת את מחשבתו.
ידע ולא רצה לדעת, שהמאבק הזה מתחיל, שעליו להתייצב לקרב על
נשמתו, על עצמיותו, על אישיותו, ועליו לשאת בכל תוצאה. ידע
שסבל רב עוד נכון לו ולא היה בטוח בעצמו. לא היה משוכנע שיש
בכוחו לעמוד במשימה, לעמוד על שלו כאיוב. להיות נאמן רק לעצמו
ולהגן בחירוף נפשו על תורתו ודרכו. הפחד מפני המאבק חלחל אל
עצמותיו והן רחפו והרעידו, והוא שקע במרה קשה ופרץ שוב בבכי.
שינה כבדה נפלה עליו עד הבוקר. למחרת כבר היה מאושש. לאחר
ארוחת הבוקר, חייך בקרירות אל שושנה וסימן בידו כמבקש להישאר
בגפו ללא הפרעה. הקרב החל בתוך ראשו פנימה. היו אלה הקולות ההם
שנאבקו עבורו. היה הקול העבה, המצווה והשליט, החד והמבקר,
הדורש והמאשים, והיה הקול השני, המתגונן, החלוש, המבקש רחמים
לעיתים ולעיתים מחציף ודורש צדק, תוקף ונסוג, מבכה על המכות,
סופג, בוכה ומבקש על נפשו.
הקול הראשון היה לו למלמן קטגור והקול השני כסנגור.
רשע אתה מלמן, היה אומר לו הקול הקטגור ומייסר את גופו.
הכיצד רשע אני? היה בוכה הסנגור בשמו של מלמן, ואני כל דרכי,
כל חיי רק את התורה אהבתי, רק את דרכי ה' אני מבקש.
הזרמים שמהם היה חושש כל הזמן החלו מתגנבים אל גופו ומענים.
הזכרת שם השם הייתה בבחינת עבירה מודעת בסיטואציה אליה נזרק
מלמן, אבל לצורך הבירור הנוקב הזה, כנראה הותר לו במידת מה
לחרוג ולעשות שימוש קל וללקות אך במעט.
שקר אתה דובר, סנט בו הקטגור בחומרה ובבוטות רבה. שקר מלמן. לא
את דרכי השם אתה מבקש. גאוותן אתה, יהיר, קנאי ורע לב.
לא! נזעק הסנגור, לא! רק בדרך התורה אני דבק כל ימי. התורה היא
הנר שלרגלי, רק בדרכיה אני הולך ואת מצוותיה אני מקיים.
שקר אתה מדבר מלמן! שקר גס! צעק עליו הקטגור. אל תעז פנים פן
תלקה.
הכיצד? בכה מלמן, הכיצד תאשימני בשקר? ואני, כל ימי קודש לתורה
הם, לתפילות ולצדקה ולאהבת הארץ הזו.
זיוף אתה מלמן. זיוף! כל כולך זיוף, מכף רגל ועד ראש. אין בך
אמת ואף לעצמך אתה משקר בגסות ואינך מודה ברוע ובאכזריות שפשתה
בנשמתך.
תורתך מלמן, אינה התורה. תורתך תורת רשעות היא, בנויה על קנאות
והתנשאות, על שפיכות דמים והעמדת צרכיך האישיים במרכז.
הסנגור השים עצמו כמי שאינו מבין או כמסרב לקבל את הדין. איש
מעולם לא העז להאשים את הרב משה מלמן בהאשמות נוראות שכאלה.
מלמן החשיב עצמו כצדיק. היה מדקדק בתורה, קלה כחמורה, ובודק
חזור ובדוק כל פרט וכל דין. שום דבר לא היה מקבל כפשוטו, ותמיד
היה מוסיף ונועץ עם קולגות, רבנים חשובים בני שיחו, חבריו
להשקפת עולמו וגדולי הפוסקים.
רשע אתה מלמן, רשע ומזויף. חזר הקול וגער בו פעם אחר פעם. לא
התורה עומדת במרכז מעייניך, אלא שאיפותיך. השאיפות האנושיות
הקטנוניות האישיות שלך, אותן אתה דג ושולה מתוך כתבי הקודש,
מחפש ומתאים לדרישותיך, ורק אותן אתה מאמץ אל חיקך ומתעלם
מהעיקר. לא נוח לך העיקר, מלמן?
מלמן נחרד עד מאד.
מהו העיקר שאני מתעלם ממנו? יילל בקול דק הסנגור.
ובכן, הציע הקטגור, כלום את מיכה הנביא שכחת? פרק ו' פסוק ח'
למשל: "הגיד לך אדם, מה-טוב; ומה-יהוה דורש ממך, כי אם-עשות
משפט ואהבת חסד, והצנע לכת, עם-אלוהיך"? זה לא אומר לך כלום
מלמן? "עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת, עם-אלוהיך"!
סנגורו של מלמן שתק ארוכות. אהבת חסד אכן לא הייתה על סדר יומו
של הרב ימים רבים. הוא לא זכר מתי לאחרונה עסק בכך. חסד היה
ערך מרוחק, ערך מהספרים, לא ממשי. משהו כמו אהבה, משהו
וירטואלי, כמעולם זר ומוזר, לא מהישוב. הוא לא עסק בדברים
פחותי ערך שכאלה. הוא עסק בדברים גדולים וחשובים כמו ארץ
ישראל, עם ישראל, תורת ישראל, נצח ישראל, מלחמת היום-יום
בשכנים. מה לו ולאהבת חסד?
הצנע לכת עם אלוהיך, היה בדיוק ההפך מדרכו בפועל. אבל היו לו
הצדקות. הוא חי בתוך מאבק מתמיד. יש רשעים המתנגדים לתורה.
קיים מאבק מתמיד על ההתיישבות והריבונות היהודית בארץ הקודש,
ארץ האבות, ארץ ההבטחה. זמן מלחמה הוא זה, החסד נאלץ להמתין
אולי דור אחד, ולהצניע לכת עם אלוהים אין הזמן מתאים, שהרי
מאבק איתנים יש לנהל כנגד הכופרים, הרפורמים ושונאי הדת
האחרים. יש להניף את דגל האלוהים ולנפנף בו בעוז, ויש להוליך
את העם תחת הדגל הזה בעוז, ולשאת את דבר השם בראשי חוצות,
ולומר את דברו מעל כל במה, ולזעוק ולהתפלל בקול גדול, ולאיים
על הכופרים בעונשים כבדים ובנקמת האל, ולהשיג בכוח חקיקה שתרבה
את דבר השם ותורתו על פי מצוותיו, בדיוק כפי שהרב מלמן מבין
אותן...
למי יש זמן ל- הצנע לכת עם אלוהיך? אולי לנביא מיכה? לא לרב
משה מלמן.
הסנגור גיחך אבל הקטגור היה תקיף מאד. אף אחד מהטיעונים הללו
לא יכול להחזיק מים.
מלמן אתה נבל, הטיח בו הקול האשמות קשות ושלח בו זרמי שוקים
מתחזקים. אינך מקשיב. במקום להבין אתה מתייהר ברשעות. הנה
גאוותנותך גוררת ענישה. עליך להבין זאת.
העונש לא איחר הפעם, אבל הותיר למלמן זמן להפנים את הנאמר,
ואחר כך המשיך קול הקטגור.
התורה מלמן תורת חיים היא. אתה רשאי לחיות בה, אבל אינך יכול
לעשות ממנה כלי לשימושך. אינך בעליה של התורה מלמן. חפש ומצא
בלבך פנימה מלמן, את רבי עקיבא, וזכור את דבריו: "ואהבת לרעך
כמוך". "את השנוא עליך לא תעשה לרעך, זאת כל התורה כולה. השאר
פרטים ופרשנויות, זיל גמור". צא ולמד מלמן.
הגיד לך אדם, מה-טוב; ומה-יהוה דורש ממך, כי אם-עשות משפט
ואהבת חסד, והצנע לכת, עם-אלוהיך.
ואתה מלמן, המשיך הקטגור והאשים בזעם, כיצד אתה נוהג? התזכור
את תפילותיך בטרם בא עליך כל הצער הזה שאתה לוקה בו? הנה
אזכירך, מילה במילה:
"אלי, שמע קולי, הצילנו אלי מידי זדים ורשעים, מידי אויבינו
הרוצים לגזול אדמתנו, הראה לאויביך אלוהים את נחת זרועך, הכה
בהם ואל תחוס, כי עמלקים הם כולם, רשעים ונוכלים, שונאי תורתך
הקדושה וארץ אבותינו, שהבטחת לנו בבריתך עם אבותינו."
החצפת פניך כלפי אלוהיך מלמן, האשים הקטגור, העמדת את עצמך,
רצונך ושאיפותיך הפרטיות מעל הכל. דרשת להכות בזולתך, שאתה
מכנה רשעים, והנה נמצאת רשע בעצמך, והנה נמצאת לוקה, ומה לך כי
תלין?
הסנגור ניסה עוד ועוד את כוחו לאמור: אבל התורה מצווה ואני עבד
למצוותיה ומחויב בכולן, וכיצד אבחר לקיים האחת ולהפר אחרת?
קול ענות חלושה היה קול הסנגור, קול התבוסה היה בקולו, אבל
הנסיגה טרם נשמעה בקולו ברורה והחלטית.
הפרת מצוות רבות מלמן, גער בו קול הקטגור. אל תחציף פנים ואל
תיתמם. הבחירה היא בידיך תמיד. "ובחרת בטוב". אתה תבחר בטוב
מלמן, דרש הקול, אבל עד כה, הראית שאתה, הרב משה מלמן, אתה
בוחר ברע, בקנאות, בגבהות הלב, במפריד, בשנאה, במלחמה,
בהתבדלות. אתה אומר תורה, ומטיף להיפך הגמור ממנה. אתה מרכז
סביבך כנופיות פראי אדם להפר חוקי הממלכה, משום שדעתך איננה
סובלת אותם. דעתך האישית מלמן. לא דעת התורה.
התורה איננה איש ואינה ברת דעת מלמן, התורה היא תורת חיים. אתה
רשאי לחיות בה, היא מסגרת, היא מייעצת, היא מראה דרך, היא
איננה כלי מלחמה, היא איננה נשק, ומי שעושה ממנה כזאת, איש רע
הוא, רשע ופושע, ועליו לשאת בכל עונש.
אילו באמת אהבת את התורה מלמן, המשיך הקטגור והיה זה כעת כנאום
סיכום, אילו באמת, ורק באמת את אהבת התורה ביקשת, לא היית הופך
למר נפש, למנהיג כנופיה, למוכיח בשער, למטיף ולאיש מדון. במקום
זאת היית מתעטף בצנעה, עוסק בענייניך, דואג לפרנסת משפחתך,
רעייתך וילדיך, מבטיח את עתידם, השכלתם רווחתם וביטחונם, חדל
להיאבק בשלטונות ארצך ומולדתך, חדל ממאבקים אידיאולוגים, והצנע
לכת, עם-אלוהיך, מלמן!
אלא מתוך שאתה מר נפש כל כך, וגאוותן, אינך איש תורה מלמן,
אינך צדיק. אתה רשע. האם נכון אתה לגמילה מחולשתך זו הרב משה
מלמן? האם מקבל אתה על עצמך להיגמל? לחזור בתשובה מלאה?
להזדכך? לחיות בענווה? בשלום? באחווה? בדרכי אנושיות שקודמת
לתורה כולה?
עיניו של מלמן נעצמו בכוח, כמבקש לחדול. דרושה לו המנוחה לשם
התאוששות. לא ידע מה קשה היה לו יותר, הסבל ההוא מלא המכאובים,
שם בדיר החזירים, או כאן, במיטתו, תחת זרם ההאשמות הנורא,
המאיים לשבש עליו את דעתו, שאינו מסוגל עוד לעמוד בו, ושלוות
רוחו כבר מזמן ממנו והלאה.
אולי מוטב לו ללקות שוק אחר שוק, מאשר מטר האשמות נורא שכזה,
אלא שלא בידיו הדבר, וקול הקטגור החזק המאשים, הדורש, המאיים,
אינו מניח לו, עד שהסנגור קם לבקש הפסקה למספר שעות, למנוחה,
לעיכול הדברים.
מנוחתו הייתה טרופת חלומות זוועה. תרדמה קצרה נפלה עליו מופרעת
בקולות מתנצחים פנימה בתוך ראשו, קולות רמים שאינם מצליחים
להגיע אל תודעתו, רק שאינם מניחים לו, אינם מתיישבים בדעתו,
אינם נתפסים בזיכרון, נשמטים, מתחמקים, נעלמים כלא היו.
בכל זאת נותר בו משהו. זיכרון של מעין נאום מרשיע, נאום מחייב,
מצווה, פסק דין קשה, קצבי מאד והחלטי:
שומה עליך להבין את פשעיך, שומה עליך מלמן לזנוח את דרך הפשע
והרוע. שומה עליך לחדול מגאוות הלב, שומה עליך לדעת שהתורה
אינה מצווה על מלחמה בשמה.
אחר כך בא הסבר מרוכך, הסבר שצריך היה לסבר את דעתו לאמור:
כי התורה כולה היא למען האדם ולא למען אלוהים. המצוות כולן
למען האדם, וכל מצווה שנדמה שאינה כזאת, משהו לקוי בהבנתך.
תורה שהיא למען האלוהים, איננה תורה אנושית. התורה מלמן, היא
החייבת להתאים עצמה לרוח הזמן. לא על האדם להתאים עצמו לתקופות
הקדמונים. לא זה דבר התורה.
כל זאת נותר לו לרב מלמן בזיכרונו מתוך הזיותיו, וכל זאת מנוגד
היה בתכלית לדרכו בחייו ולדעתו כרב על התורה ותלמודו אותה,
וגרם לו בלבול נורא.
כשנעור וחזר לעשתונותיו, כבר ירד היום ומלמן היה רעב ומצב רוחו
ירוד. חפץ היה לקרוא לרעייתו שתכין את ארוחתו, אבל נמנע עדיין.
חש בביטנו אבל הבין שטרם מיצה את מאבקו. היו טרוניות בלבו על
ההאשמות שספג. הוא התכוון במפגיע לתקוף את המאשים, אולם חששות
עמוקים הרתיעו אותו, וניסה לדחות את הבלתי נמנע.
בדחילו ורחימו העלה דרך קול הסנגור שבראשו רק תביעה אחת,
לבירור הטענה המציקה לו ביותר: מדוע נאמר עלי שרשע אני, והרי
קנאותי, כפי שננזפתי, קנאות היא לשם ולתורה. אך ורק לתורה
הקדושה, ולארצנו הקדושה שניתנה לנו בהבטחה האלוהית מימי
אבותינו.
קנאות שווה רשעות מלמן, ענה הקול המאשים בפסקנות, והתורה אינה
זקוקה לקנאות. הארץ ניתנה לישראל פעם ואם ירצה האל יתננה עוד
פעם. עם ישראל יחיה כאן גם בלי "קדושה". הקדושה נתפסת אצלך
בדמות קנאות מיותרת, ואתה הקנאי, אתה הרשע. סור מרע. היה בן
אדם! חזור בך מלמן, פן תמשיך ללקות עד אחרית ימיך.

איש לא ידע לעולם מה אירע לו, וכיצד נגמל הרב משה מלמן. גמילה
היא תהליך ארוך וממושך, מלא ייסורים, התקדמויות ונסיגות, ולא
תמיד מוצלח.
האם היה לו גם גמול לגמילה?
יש אומרים שגמולו גדול היה. הוא היה לאיש. חדל משנאה. חדל
מלראות אויבים בכל פינה. חזר לשפיות הדעת. גמילתו הייתה קשה
ואיומה, רצופה מאבקים מרים, אבל הרב משה מלמן גם חדל להצטער
עליה. הוא לא נזקק עוד לשוקים בכדי להזכירו להיות בן אדם. הקול
הפנימי שבמוחו, מתחת לקליפת עצם הקודקוד, הקול הפנימי, הרך
והמנחם, הוא נותר שם, מעודד ברור וצלול.
היה אדם מלמן. ההומאניות קודמת לכל אידיאולוגיה, קודמת לתורה
כולה. היה אדם.





הערת המחבר:
נטען כנגדי שהרעיון לזרוק רב יהודי לדיר חזירים הוא כה אכזרי
וכה נורא, עד שהוא לוקה בחוסר אנושיות. מחריד, דוחה ומעיד על
שנאה כביכול בה לוקה המחבר עצמו.
על כך אני עונה, שהרעיון שרב יהודי, שאמור להיות מנהיג רוחני
גרידא, כשהוא מהווה מנהיג פוליטי של כנופיית בריונים, כנופיית
טרור גזענית מהסוג הכהניסטי, איננו רעיון מושך יותר מזה.
אני מוצא שהאיזון בין שני אלו מתקיים והכרחי הוא, לשם תכליתו
של הסיפור, הווה אומר - הגמילה. הגמילה מהרוע, מהאידיאולוגיה
הקנאית על הבסיס הדתי.
הסיפור הזה איננו החטא ועונשו, זה כבר נכתב, ואני עוד רחוק מאד
מפיודור דוסטויבסקי, בתור כותב.
כוונת הסיפור הייתה להעמיד דמות, אדם קשוח מאד, שלם ובטוח
ביותר בעמדותיו הקיצוניות, בפני משבר גדול ונורא, בעוצמה של
מפץ גדול במונחים מטפוריים, שיחייב אותו לבחון מחדש את דרכו,
בכלים העצמיים שלו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גנן גידל דגן
בגן.

לא נראה לכם
תמוה?

המנפיש


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/3/05 13:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יובל לב

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה