הלילה שוב יורד
ומזמין אליו את כל שדי העבר
ואני במיטתי שכובה
שותקת ובוהה בתקרה

והם באים אחד-אחד
מרחפים בשקט דרך חלוני
הטירוף והאשמה והפחד
מתדפקים בעוז על מצפוני

ואני, כסילה שבורה שכמותי
עוצמת עיניי בשתיקה -
אלופת השתיקות
אלופת הבריחות...

אבל הבריחה הזאת,
מעולם לא צלחה לשדי הלילה
שסובבים סביבי במעגל
וחורצים לי לשון

ששרים שירים של עצב
שצפים עמי בתהום הבדידות הגדולה
מלטפים פניי, מנגבים דמעותיי
וממירים את כאב הבפנים לכאב שבחוץ

הבוקר שוב עולה
ולוקח עימו את שדי העבר
ואני במיטתי שכובה
חצויה, כאובה, חתוכה