"אם דמעות הן רטובות,
אז כאב זה בטח כוח"

כמו בחוק המפורסם של שימור האנרגיה, הכאב גם הוא מעולם, לעולם
ועד עולם לא ייעלם, לא ידהה, לא יחלוף. הוא לא בורח או מתאדה
בחלל האוויר, אלא רק מומר לכאב אחר, לצורות מצורות שונות. מכאב
של בפנים לכאב של בחוץ, מכאב של הלב לכאב של דמעות, מכאב של
הלילה לכאב במיטה, מכאב של עבר - לכאב של הווה.

וכאבי שלי, כוחו עצום ובל יתואר במילים. הוא חזק מספיק כדי
לסובב תחנות רוח ולטחון קמח, כמו שענק מספיק לטחון שמחותיי
ותקוותיי לדק. והוא חזק מספיק כדי ללחום בכוח המשיכה ולהטיס
אסטרונאוטים לחלל, כמו שעצום מספיק להתגבר על המשיכה לאנוש
ולהותיר אותי בודדה בחלל הריקנות של כוכבי הלילה, ניבטים מחלון
חדרי. והוא אינו גיבור מספיק כדי להתגבר על הכמיהה, אך חותך
מספיק כדי שיהפוך לכאב מחלחל, חודר אט אט, משתק איברים כמו
הקור.

ואם דמעות הן אלו שזולגות,
לכאבי כוח כמו סופה.

והוא עימי בסערת הרגשות של השבר, והוא איתי בסופת הרגשות של
הצלקות. והיא איתי תמיד, במסע מהנפשי לפיזי כל לילה. והוא תמיד
משמר עצמו, תמיד בכיתת כוננות לתקוף לכשיוכל המצב, בו תחלוש
עלי הסביבה. ואפילו, אפילו כשהוא לא מבפנים, והמניע שלו הוא לא
הוא עצמו אלא אני בכוח סכיני, אפילו אז יודע להמיר עצמו לכאב
הפנימי, זה שקשור במילים ולא רק בחתכים.

ואם דמעות מלוחות,
אז כוח כתמיד משחיט
וכך גם כאבי אותי.