[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יובל לב
/
קונפליקטים

רינה וגיל כבר נושקים היום לגיל השישים לחייהם. ביתם היחידה
שירה, עדיין גרה בביתם והיא עדיין רווקה ומתקרבת לגיל ארבעים.
ורדה, חברה ותיקה של הזוג, הייתה יושבת כעת שבעה עם אביה הזקן,
אבלים ביחד על מות אמה, והיא סועדת אותו בביתו כבת נאמנה
ודואגת.
הייתה שעת ערב מאוחרת. המבקרים האחרונים כבר פרשו, ודויד האב
בן השמונים ומשהו, נותר בבית עם ורדה, ביתו הבכורה, והוא עייף
ונוטה לרגזנות טורדנית.
הוא שלח את ידו אל כוס התה המתקרר, לגם לאיתו לגימה ארוכה,
ומבית חזהו נשמעה השריקה הצורמנית של קוצר הנשימה הכרוני שהוא
סובל ממנו כבר שנים.
"אז מה את חושבת ורד'לה", רטן דויד ונשא אליה עיניים כבויות
משהו. "את חושבת שנהגנו נכון עם אימא?"
"הנח לזה כבר אבא". ורדה כבר מזמן אישרה והסכימה עם ההחלטה. גם
שני אחיה הצעירים ממנה, חיוו דעתם בחיוב, ולא היה טעם לשוב
לדילמה הזו דווקא עכשיו, אחרי שאמה המנוחה כבר נפטרה ואיננה.
אמה של ורדה שמזה שנים רבות שלקתה באלצהיימר, מחלה שהלכה
והחמירה עם הזמן, עד שבשנים האחרונות הפכה סיעודית לכל דבר.
האם סבלה אמה? אין לדעת. יושבת הייתה בכורסתה רוב שעות היום,
בוהה בטלוויזיה הדולקת ולא מבינה דבר. לעיתים הייתה מחייכת
לרגע, ולעיתים חמורת סבר, פניה אפורות והעיניים כבויות. יכולת
להבין שאינה קשורה עוד לשום מציאות.
דויד קיבץ הביתה את ילדיו לדון כיצד להמשיך את הטיפול בה. שתי
אפשרויות עמדו לנגד עיניו, והוא היה מתלבט בהן בכובד ראש, בין
אם היה רואה לנגד עיניו את טובת עצמו או שהדאגה לרעייתו היא
שהובילה למסקנות.
אפשר היה לשלוח את הזקנה לבית חולים גריאטרי, או לבית אבות,
ושם הייתה מקבלת את המיטב שכסף יכול לקנות, עד יומה האחרון.
הוא עצמו יוכל להמשיך בחייו הלאה, בלא הטרחה היומית המערערת את
נפשו, הכרוכה בחיים בבית אחד עם האישה המנוכרת, שכבר אינה
יודעת לומר מילה, וכבר אינה מכירה איש, כולל אותו עצמו.
מצד שני, עלות החזקת אחות סיעודית פיליפינית בבית, הייתה נמוכה
בהרבה, רק שדויד היה מוצא עצמו נרגש מדי, למרות גילו המתקדם,
מנוכחותה של הצעירה ההיא, שגופה הצעיר והנהדר היה גורם לפעימות
ליבו להאיץ, ופניה המשקפות תמימות רעננה שהיו מחייכות אליו
ברוך של אחות רחמנייה, דמות מזמינה ואוהבת, אישה זרה שליבו
יוצא אליה בחוסר תקווה, לנוכח רעייתו היושבת לה באטימות מלאה
בכורסה ממול.
דויד לא הרחיב את הדיבור על הקורה בנפשו בעטיה של הפיליפינית.
לא הסגיר את חולשתו זו בפני ילדיו. הקונפליקט הזה נותר בנפשו
פנימה, ואת ילדיו שיתף רק בענייני הכסף.
ורדה הייתה אומרת לו: "אבא תבחר אתה ואנחנו נסכים למה שטוב
בשבילך. אימא כבר אינה יכולה להבחין בטיב הטיפול, היא אדישה
לחלוטין. אני איתך בכל החלטה שאתה תחליט".
היא קמה מהספה, והלכה להרתיח את המים בקומקום, לכוס תה חדשה.
דויד הניף ידו בעצבנות ודרש תשובה שהתאחרה להגיע.
כששבה ורדה לחדר ובידה הכוס המהבילה, גערה בו: "אבא, למה לך
לחזור לסיפור הזה, בשביל מה אתה אוכל את ליבך. את הנעשה אין
להשיב, ואני בטוחה שהטבת לבחור. אני בטוחה שהפיליפינית עשתה את
הטוב ביותר עבור אימא, והייתי שמחה שתמשיך להעסיק אותה עוד,
והפעם שתטפל גם בך. גם אתה כבר לא בריא כל כך, ואני לא אוכל
לבוא כל יום לנקות את הבית ולשטוף את הכלים".
חיוך מריר התפשט על פני דויד לרגע, ואחר כך הרכין את ראשו.
"בוא אבא ואספר לך על קונפליקט אמיתי. כזה שאינו כל כך שיגרתי
כמו לבחור מקום לטיפול באימא".
לקחה אותו בידיה והובילה אותו אל הספה, כשהיא מתחילה להכין את
מיטתו לשנת הלילה.
"סיפרתי לך כבר פעם על החברים שלי מרחובות אבא? על רינה וגיל"?
הוא לא זכר. "אז תשמע לי עכשיו. הסיפור הזה יסיט מעט את דעתך
מהרחמים העצמיים שלך".
היא ליוותה אותו כעת למיטה, כשהיא תומכת בו תחת זרועו. רגליו
היו כבדות עליו והיה צועד בלא להרימם די הצורך. מתוך כך היה
נתקל בכל עצם נמוך שעל הרצפה, ונופל.
כששכב במיטתו, כר גדול תומך בגבו וכרית נוספת למראשותיו, נשא
אליה את עיניו והפטיר: "טוב ורד'לה, כעת אני מקשיב". עיניו
החלו להיסגר, אבל ורדה ידעה שכך הוא מקשיב בדרך כלל גם להרצאות
שברדיו, הרצאות בענייני בריאות, שהיה כל כך כרוך אחריהן. אמנם
לעיתים היה מוצא את עצמו מתנמנם תוך כדי ההקשבה, אלא שוורדה לא
תניח לו בטרם תגמור לספר.
"ובכן אבא, לחברים שלי נולדה בת לפני הרבה שנים". דויד הניד
עפעפיו לאות שמקשיב הוא.
"לא אספר לך את כל הפרטים אבא, משום שאני  רואה שאתה כבר עייף,
אבל הנה מה שרציתי לספר לך על קונפליקט, על דילמה אמיתית".
ורדה הרימה עיניה לראות עם מקשיב אביה והמשיכה.
"רינה, החברה הוותיקה שלי, שמה לב כבר בשבועות הראשונים לחיי
התינוקת, שאינה מגיבה לקולות ורעשים. רופא הילדים בטיפת חלב לא
כל כך הסכים איתה, אבל אימא תמיד יודעת טוב יותר, נכון אבא"?
עפעפיו מצמצו בהסכמה אילמת.
"הילדה, ששמה שירה, אומנם נמצאה חירשת מלידה. עד שהחלה ללכת
מעט, שמו לב ההורים שהיא חסרת שיווי משקל קצת יותר מילדים
אחרים. יום אחד הם קיבלו הזמנה לבדיקה אצל נוירולוג מומחה
במרפאות החוץ שליד בית החולים. אתה עוד מקשיב אבא?"
דויד הניד בראשו ומגרונו יצאה המילה "כן" צרודה ובמאמץ ניכר.
"תמשיכי ורדה".
ורדה המשיכה בסיפורה, כיצד נשלחו שירה והוריה מהנוירולוג אל
מומחה לעיניים, וממנו לבדיקות נוספות, טרטור ארוך ומייגע משך
מספר חודשים. ההורים הנואשים שלא קיבלו תשובות פסקניות מדוע
מטרטרים אותם כל כך, החליטו לעשות לזה סוף והודיעו חגיגית שלא
ישתפו עוד פעולה, אם לא יספרו להם הכל, אבל ה-כ-ל, מה לא בסדר
עם ילדתם.
סופו של עניין סיפרו להם. ביתם הקטנה בת השנתיים, לוקה במחלה
תורשתית נדירה, וזו גורמת לה מלבד החרשות וחוסר בשיווי המשקל,
גם ליקוי ראיה חמור, שעשוי להחמיר ולהביא במוקדם או במאוחר, עד
לעיוורון.
דויד זע במיטתו בחוסר נוחיות. הסיפור הזה החל למשוך את תשומת
ליבו.
ורדה המשיכה.
ההורים המודאגים הגיעו לייעוץ גנטי. הסבירו להם שם את טיב
המחלה, ומהם הסיכויים שהמחלה תפגע גם בילדים הבאים. זו הייתה
שאלת השאלות. היועצת הסבירה להם במקצועיות: "זוהי מחלה נדירה
שעוברת בתורשה וחייבת לבוא משני ההורים ביחד. מחלה רצסיבית,
אינה יכולה לבוא לביטוי כשהיא באה מצד אחד בלבד".
ורדה הסבירה כעת במילים שלה לאביה, את הסיכויים להופעת המחלה
אצל הילדים העתידים לבוא. "אתה צריך להבין אבא, שהסיכויים
שווים עבור כל ילד בתורו. עשרים וחמישה אחוז מהסיכויים הם
שהילד יצא בריא לחלוטין. אותו הדבר, עשרים וחמישה אחוז שילקה
במחלה. חמישים אחוז הם שיהיה בריא, אבל נושא את המחלה בגנים
שלו, ויעביר אותם חלילה לדור הבא".
דויד הניד בראשו להסכמה. מכל ההרצאות ששמע ברדיו בנושאי
בריאות, כבר הכיר את החשבון הזה.
"כעת אבא, תחשוב איזו דילמה נוראה עמדה בפני החברים שלי, רינה
וגיל, כשהצטרכו להחליט בדבר הבאת ילדים נוספים לעולם.
הגנטיקאית הבהירה להם שאין שום אפשרות, באותו הזמן, לאבחן את
המחלה בעת ההריון. הם צריכים לקבל החלטה קשה ביותר. אם יימנעו
מלהביא עוד ילדים לעולם, תיוותר שירה בבדידות נוראה. לא יהיה
לה איש שיתמוך בה, לבד מהוריה, והיא חרשת ועיוורת. מי יוכל
לעזור לה? ללוות אותה לכל פעילות חברתית, לתרגם לה ולהסביר את
הנאמר בחברה, בטלוויזיה".
"הם הכירו משפחות שכאלה" המשיכה ורדה לספר. "משפחות מרובות
ילדים, ובהן חצי ממספר הילדים, חרשים. אלא שהנטל שנופל על
ההורים מוגדל אך במעט. האחים תומכים אלו באלו, הן השומעים
בחרשים והן החרשים בינם לבין עצמם. אבל אבא, כל הילדים במשפחות
ההן, כולם רואים היטב. שם יש נכות אחת בלבד. לשירה יש שתי
נכויות חושיות הכי נוראות, שמיעה וראיה".
דויד הזדקף מעט במיטתו ופסק: "אני הייתי ממליץ להם להביא הרבה
ילדים".
"נכון אבא", השיבה ורדה, "אבל תחשוב שאתה צריך להכריע בעצמך.
כיצד תסתדר עם מצפונך כאשר יבוא לעולם עוד יצור אנושי מסכן
שכזה ואתה אחראי לזה ביודעין".
ורדה השאירה לאביה רגע בכדי לעקל את הסיפור עד כה, והמשיכה
לספר. "כאן לא מדובר על חרשות בלבד, אנחנו מדברים על חרשות
ועיוורון ביחד. זה נורא. זה ילד מנותק. אתה יכול להעלות על
דעתך אבא כיצד מתמודד אדם חרש עיוור מול כל העולם? תחשוב אבא.
זו דילמה נוראה, קונפליקט איום. האם להסתכן ולהביא לעולם עוד
ילד שיש סיכוי גדול שיסבול מנכות איומה שכזו, או לגזור על ביתך
לחיות בבדידות נוראה כל חייה, ואתה הרי יודע, לא לעולם חוסן.
ההורים מקדימים לעבור מן העולם. כיצד תתקיים שירה לאחר מותם"?
דויד נאלץ להסכים. עיניו העצומות למחצה נעכרו והוא פסק, "זהו
אכן קונפליקט רציני. קונפליקט נורא בין המציאות האכזרית לבין
מצפון ההורים. תודה ורד'לה, גימדת את הקונפליקט שלי. כעת אני
צריך להיות מסוגל לישון בשקט? כעת אני צריך לקבל בפנים יפות
ובמאור עיניים את הפיליפינית שלי בבוקר"?
"אוי לי ורדה ילדתי. כעת אני אתייסר גם בקונפליקט של חברייך.
הלילה הזה עוד יהיה ארוך", נאנח. "וכיצד החליטו הוריה של
שירה"?
ורדה הייתה נרגשת מעט. "שירה נותרה בת יחידה אבא. הם לא היו
מסוגלים לעמוד בשיקול המוסרי. האם הם מתחרטים? האם היו שוקלים
אחרת בדיעבד, כשהם רואים את ביתם מתייסרת בבדידותה עד היום?
שאלתי אותם. הם לא מסוגלים לתת תשובה. הקונפליקט הזה קיים גם
היום. שירה לעומתם, היא הייתה מאושרת אילו היו לה אחים".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש לך קונדום!







בני סלע, האנס
המנומס
וההיגייני


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/3/05 10:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יובל לב

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה