עוצרת את הנשימה.
יודעת שזה אסור, ולא בריא- ובכל זאת עוצרת, בשביל הנשימה
העמוקה שתבוא אחר-כך. לבכות אני לא יודעת, כך שהנשימה העמוקה
הזאת היא הדבר הכי קרוב לפורקן שיש לי.
הרבה אנשים משתמשים בנשימה כדי להרגע. אצלי זה עובד הפוך- היא
מלבה את הכעס שלי, את הכאב, את הבדידות.

נושמת את העצירה.
לוקחת אוויר מהראות, מכניסה אוויר החוצה. לוקחת לי רגע של פסק
זמן ומאפשרת לעצמי להתפזר. אחר-כך יבוא החיבוק שיאסוף אותי
חזרה, אבל בינתיים חלקיקים של אני מרחפים להם באוויר בין
חלקיקים של את.
צופה מן החוץ ודאי יכול לדעת איפה נגמרת את  ואיפה מתחילה אני,
אבל עבורי, כרגע, אנחנו באמת אותו דבר.