יש אנשים שחושבים שהוא יפה. שאוהבים אותו. שמסתכלים עליו
בשמחה.
אני לא. אני לא מסוגלת לסבול אותו. הוא מגעיל אותי, כל הדברים
שנלווים אליו והוא. בעיקר הוא. אני לא יודעת מה כל כך מלהיב
בו. בסך הכל עוד אחד. נכון שבזכותו הכרתי את אומי, אהבתי
הנצחית. למרות שאני מרגישה שהאהבה שלנו תקפה רק כשהוא בא,
הייתי מעדיפה שלא הייתי פוגשת את אומי, שהייתי יכולה לחיות עם
הנתעב בלעדיו. אבל אני לא. כי כשהנתעב מגיע, אומי הוא היחיד
שגורם לי להרגיש טוב. נעים. שמחמם לי את הלב. שאכפת לו ממני.
אומי הוא פשוט נשמה חמה. אבל כשהנתעב מגיע, אומי לא יכול לבוא
איתי לכל מקום ואני צריכה לסבול את הנתעב לבד. שום דבר לא
עוזר. אף אביזר שאני מגנה בעזרתו על עצמי. שום דבר. וזה רע.
ואין שום סימנים שאני סובלת. אני לא הופכת להיות חיוורת, אני
לא עוברת התמוטטויות. אנשים לא מבינים שזה יכול לקרות כשהוא
מגיע. שאני לא יכולה לסבול אותו. אנשים לא מבינים שאני לא
יכולה לקבל אותו. אבל כשהוא מגיע אני לא יכולה לעשות כלום ולא
רוצה לעשות כלום. הוא מוציא לי את כל החשק לעשות משהו. אם אני
רק אצא החוצה או אסתכל מהחלון אני אפגוש בו. אני יודעת את זה.
אני לא מצליחה להשתנות, לנסות לקבל אותו ואני גם לא רוצה
להתרגל אליו. אני רוצה שהוא יעלם. אבל אני חלק מחברה. חברה
שאוהבת אותו. שצריכה אותו. חברה שהוא מועיל לה. אני יודעת שהוא
יגיע, אחרי הקיץ יבוא הסתיו ואז הוא.
בלי כל ההסברים ובלי כל המילים ובלי כל השטויות אני פשוט שונאת
את החורף! אני שונאת אותו מאוד ולעולם לא הייתי מסתדרת בלי
אומי, תנור החימום האהוב שלי, כי אני ילדה של קיץ, וככה אני
רוצה להישאר...