במציאות, לא הכל קורה בחורף.. אבל כשאני נזכר בדברים שקרו לי,
אצלי בראש הם תמיד קרו בחורף.
כשהייתי בכיתה ב' עברו דירה. בתור ילד הייתי נקשר נורא בקלות
לחפצים. אני זוכר שבערך בגיל 4 מכרנו את הסוברו הישן שלנו, עם
הריח של הטחב, ואני בכיתי נורא נורא. אני ממש זוכר אותי בתוך
כסא התינוקות הכחול שנשען מחוץ לאוטו צועק ובוכה, ואת אבא שלי
מבטיח שיקנו לי גלידה גדולה.
בהתחלה היתה התרגשות כזאת, שאורזים את כל הבית, וחושבים איך
בפעם הבאה שנפתח את הארגזים זה כבר יהיה בבית החדש, עם ריח
חדש, ורהיטים חדשים. אבל אני זוכר נורא שבלילה,
אחרי שכבר הכל היה ארוז וכל הארגזים היו מונחים בערימות
במסדרון, הרגשתי עצוב נורא בפנים. אני זוכר שכל הלילה היה לי
נורא קשה להרדם, כי כל הזמן חשבתי שיותר אני לא אוכל לראות את
הצלליות של החדר שלי לפני שאני נרדם, או להרדם בשקע בין המעקה
של המיטה והקיר כמו תמיד. והכי עצוב היה לי, שכל זה יהיה עכשיו
של ילד אחר. הילד האחר הזה, היה יותר גדול ממני והיה נראה לי
בסדר, די נחמד אפילו. אבל כשחשבתי עליו בין הרהיטים שלי, מסתכל
על הצלליות שלי, ובטוח שרואה אותן בתור צלליות אחרות, נעשה לי
עצוב.
אני זוכר שעברנו לבית החדש, שהיה הרבה יותר גדול ומרווח, אפילו
עם גינה- אבל אני לא ממש הצלחתי להקשר אליו. וזה מוזר, כי עד
היום, אחרי שעברתי כבר הרבה דירות, תמיד כשאני חושב על הבית
הישן אני תמיד חושב על הבית ההוא, ותמיד בחורף.
אחרי בערך שבועיים בבית החדש, המשכתי להרגיש עצוב. וזה היה
נורא מוזר, אבל ממש התפתחו אצלי רגשות אשם כלפי הבית הישן שלי,
כשחשבתי עליו עומד עצוב ומיותם בחורף. ובטח הוא לא כ"כ אוהב את
הדיירים החדשים. לפחות לא כמו אותנו, חשבתי וממש הצלחתי לראות
את הבית שלי עומד ברחוב עם חיוך מיותם ועצוב.
יום אחד, החלטתי לכתוב מכתב לבית הישן שלי. את היום המדויק
וההרגשה אני לא כ"כ זוכר, אבל אני מדמיין שזה היה יום של חורף,
ואני ישבתי בחדר החדש שלי, מסתכל דרך החלון החדש שלי, וכתבתי
לבית הישן שלי מכתב שהתמלא בכמה דמעות קטנות שזלגו עליו וגם על
שולחן הכתיבה החדש שלי.
שלחתי את המכתב לשכן מהבית הישן, שנורא אהבתי וסמכתי עליו.
שמתי במעטפה שני מכתבים, אחד לשכן שלי, ואחד לבית. ביקשתי
מהשכן לקבור את המכתב בחצר של הבית, ולא לקרוא אותו.
אחרי חודש בערך, אני ויותם ארגנו מסיבת חנוכה במרתף של הבית
החדש שלי. אני זוכר שהיינו בדיוק באמצע הדלקת הנרות, כשהשכן
ירד למטה והחזיק ביד מטרייה ירוקה ענקית פתוחה מלאה בטיפות
קטנות שטיפטפו על הרצפה. פתאום הרגשתי נורא מטופש כשחשבתי על
המכתב שהוא קיבל בדואר לפני כמה שבועות. ז'ק ניגש אליי ולחש לי
באוזן: "עשיתי את מה שביקשת...", וחייך.
ואני, חזרתי לחברים שלי ולחנוכייה שלי, ופתאום הרגשתי שהבית
החדש שלי הוא כבר הרבה פחות חדש.