"גאודי היה מהפכן, גאון בדורו, איש מעוף וחדשן".
"שימו לב לקימורים בעבודותיו. לא תמצאו פינה אחת ישרה
במבניו".
כל אלו נשמעו לו כקול עמום וחרישי, למרות שהמדריך שדקלם זאת
עמד מטרים ספורים ממנו.
מה שעניין אותו באמת היה הבחורה שעמדה לפניו.
כמוהו, גם היא הייתה חלק מקבוצת המטיילים שהצטופפו לשמוע
הסברים על "קתדרת החלום " בברצלונה.
הבחורה עמדה בזוית אלכסונית בינו לבין המדריך, כך שמהמיקום שלו
הוא ראה את גבה ומעט מקדמתה.
הוא בהה בשקיקה במתאר של שדיה ועכוזה.
הוא ספג את המרקם, הצבע והמבנה, ונהנה מהצורה שבה כל המרכיבים
הללו חברו יחדיו ליצירת אומנות חיה.
הייתה זו הבחורה השביעית שהתמקד בה בסיור המודרך של אותו היום,
ומספר זה לא כלל את העוברות ושבות שבחן בעיניים רעבות כל עוד
שהו בשדה ראייתו.
תשומת הלב המלאה שמשך המדריך היוותה תנאים נוחים לבהייה בגופן
של נשים, והוא היה מכור לזה כבר שנים.
הוא נכח בסיורים מודרכים בלוברה, בקאפלה הסיסטינית, במוזיאון
האנתרופולוגי במקסיקו ובגוגנהיים בניו יורק.
בכל זאת ידיעותיו באומנות, ארכיטקטורה והיסטוריה היו פחותות
משל רוב האנשים בני גילו.

"בחלק הזה של הקתדרה, אנו רואים את השימוש המקורי שעושה גאודי
באור וצל", המשיך המדריך, אך אותו זה לא עניין.
הוא היה עסוק מדי באור וצל שיצרו הפטמה השד והמחשוף.
השילוש הקדוש של האישה העליונה.

פעילות זו, של בהייה גרמה לו המון אושר.
היה לו קל לשקוע לתוך ההבטחה ומקום המפלט שהצורות הללו היוו.

הוא התמקד בארכיטקטורה של החזה.
הוא בחן כיצד השד, בחלקו העליון, פורץ קדימה בעוז ובגבורה,
ובחלקו התחתון חוזר לעבר הגוף בנאמנות מוחלטת בדומה לחייל אמיץ
שאוהב את מולדתו.
הוא נדהם מהעוצמה הגלומה בעיגול הדק שיוצרת הפטמה. הפטמה סך
הכל, כאשר היא חבויה תחת חזייה ובגד, נגלית רק כהצללה רכה
ועדינה. הדהים אותו שמשהו כה מינורי מסוגל לגרום לו פיק
ברכיים.

כוחה של הצורה.

הוא נתמלא שמחה כאשר הבחין במלחמת ההתשה הקטנה המתקיימת בין
שדיה לגופייתה.
הגופייה מנסה לעטוף ולהכניע בעוד השדיים רוצות לפרוץ החוצה
ולצאת לחופשי.
יחסי הגומלין, בין שני המתמודדים המכובדים הללו, נדמה שיצרו
מאזן אימה שברירי אך יציב.

המטיילים החלו למחוא כפיים לדברים מעוררי השראה שהמדריך אמר.
"כל הכבוד, באמת כל הכבוד", הוא מלמל.

עיניו נדדו לעבר מחשוף גופייתה.
"אלוהים", הוא חשב, "הוא ורק הוא היה יכול לתכנן דבר כה
אצילי".
הרמז הקלוש שהיווה אזור זה תמיד מלאה אותו כוח אדיר ובו זמנית
תחושת עלפון.

הוא נזכר בקטע מתוך מאמר סמינריוני שאהב בנושא "ההתפתחות
האבולוציונית של הריאקציה הויזואלית ומבנה האישה בראי האלוהים"
(למרות שהוא תמיד שנא כותרות פלצניות):

פרק 23 -  "גאיות ושלוחות בגיאוגרפיה הנשית העליונה":
"אין להתייחס למחשוף בתור חלון הזדמנויות הממומן ע"י בגד אלא
בתור איבר אוטונומי לגמרי אשר ללא ספק מהווה את החלק הכי
אמביוולנטי בגוף האישה."
"מעט מאד יודעים זאת, אבל המחשוף מתחיל למעשה בצוואר."
"זהו החלק המותר של גוף האישה."
"אט, אט, (ובערמומיות יש לציין) הוא מתגנב לו לעבר האסור."
"כל זאת תוך שהוא מעמיק, מחשיך וממתיק."
"המחשוף הינו האיבר היחידי בעולם שקיים אך ורק בזכות שכניו
החביבים."
"המחשוף לכשעצמו הוא ריק, אויר, רמז."
"אין אפשרות לבהות בו יותר מדי (בדומה לשמש או אלוהים)  ובכל
זאת המחשוף הינו האיבר הנצפה ביותר בגוף האישה."

הוא התרעם על כך שדבר כ"כ נחשק ורצוי היה אסור לצפייה.
הוא תהה כיצד נוצרו חוקים חברתיים המונעים ממנו את התענוג הקטן
של בהייה בתהום הנפלא הזה, בעוד שהנשאיות עושות את מיטב
המאמצים לחשוף אותו  לעיני כל.
הדינאמיקה המסובכת הזאת אילצה אותו להיות במאבק אימתני עם עצמו
כל פעם ששוחח פנים אל פנים עם אישה - כל אישה. משהיה נכנע
בסופו של דבר (והוא ת מ י ד היה נכנע) הוא היה נאלץ לנסות
להסוות זאת בכל מיני דרכים-לא-דרכים שגרמו לו להראות מגוחך.
האישה מצידה הייתה מבחינה בגניבה הויזואלית הפעוטה הזו -
באונה הימנית של מוחה (שם גם היה מתעורר העלבון) בעוד הייתה
מתעלמת מהאירוע באונה השמאלית של מוחה (המקום בו הרגישה מוחמאת
מהעניין).
למרות הסיבוך שבדבר, הוא בכל זאת נהנה מאלפית השנייה שבה היה
צופה במחשוף.
הוא כ"כ נהנה מפרק הזמן הקצרצר הזה שבכל פעם שרצה לשקוע
בזיכרונות נעימים, הוא היה מרכיב פסיפס של כל הרגעים הללו
בחייו - יחדיו. לצערו, פסיפס זה היה מספיק לו בערך לשלושת רבעי
השנייה.

מלא רעיונות והשראה, הוא חזר חזרה למלון בו שהה ופתח את הספר
השחור, שם שרבט את רעיונותיו השונים.
הוא דפדף לעמוד שבו החל לכתוב את הסיפור על האדם שמחליט לעוור
את עצמו מתוך הבנה שהיכולת לראות מונעת ממנו את מציאת אהבת
האמת.

בעמוד הבא, הוא החל לכתוב רעיון חדש:

בריאת העולם - רקע וגורמים מקדימים:

"בוקר סגרירי אחד, התעורר לו אלוהים כשהוא אינו יודע מה יעשה
באותו היום."
"תקופה משעממת עברה עליו ולכן החל לעסוק במה שתמיד עסק כשהיה
לו משעמם - אוננות אינטנסיבית."
"הבעיה הייתה שמזמן הרגיש שחסר לו חומר מחשבתי מעורר."
"הפנטזיות הרגילות שעממו אותו כבר והוא היה חייב חומר חדש."
"בניצוץ יצירתי שהיה יכול להתהוות רק אצל האל, חשב בוראינו על
הרעיון הבא:"
"מקום שהוא בין הגלוי לחבוי, בין הממשי למטאפיזי. בין המותר
לאסור".
"למעשה - בפעם הראשונה בהיסטוריה של הקיום, התגבש רעיון המתאר
את החלק האמצעי של המטבע - זה שנמצא בין שני צדדיו."
"הקונספט היה גאוני אך ללא תכלית. "הרי לא אוכל לתת אור לכזו
יצירה ללא תירוץ, ללא הסבר, ללא קונטקסט.", חשב לעצמו."
משם הדרך ליצירת המחשוף (מבנה המבטא את הקונספט) ואז השדיים
(התירוץ למחשוף) ואז האישה (התירוץ לשדיים) הייתה קצרה מאד.
מאוחר יותר באו הגבר, בעלי החיים, הצמחים וכל שאר השטויות
חסרות ההצדקה.
סדר הבריאה המקובל אמנם שונה במקצת, אבל לסיפורים יש נטייה
להתעוות כשהם לא ממקור ראשון.

הוא סיים לכתוב ואז סימן X גדול ואדום על מה שכתב.
"מיותר משעמם ודבילי - איך לעזאזל אני אמור לפתח כזה רעיון?"
הוא סגר את הספר השחור בכעס ויצא מהמלון.

הוא החל ללכת לפארק מפורסם שהיה במרחק קצר מהמלון בו שהה.
מצידו השני של הכביש הבחין בנשאית מחשוף.
הוא חצה את הכביש להסתכל מקרוב ולשקוע באושר של מיליונית
השנייה. לכשזאת חלפה, הוא נאלץ לחזור לצד השני שכן הייתה שם
נערה אחרת שרצה לבחון. וכך, במשך השעתיים הבאות הוא ביצע
איגופים, זיגזגים וסיבובים אינספור פעמים - הכול כדי לצפות
בפלאים אלו מקרוב.
הוא חישב ומצא שבכדי לעבור מרחק ממוצע של 350 מטר היה עליו
ללכת בין 2  ל 3 ק"מ.

הם היו בכל מקום - אלפי שדיים, עכוזים ומחשופים הקיפו אותו מכל
אבר.
הם היו בנשים מסביב, בפוסטרים, בפרסומות, במודעות בירחונים
ובסרטים.
הם הציצו וחייכו אליו מכל פינה.
הוא רצה לגעת בכולם, לראות מעבר, לצפות באסור.
וכולן היו לבושות בצורה שלא השאירה מקום לספק - יש המון אסור.
הוא עמד חסר אונים מול כל אלו ונתקף בחילה וסחרחורת עזים.
נפשו עמדה להתפזר.

למזלו, ברגע האחרון, הבחין במקום מפלט בדמות כנסייה יפה
ועתיקה.
הוא נכנס פנימה תוך שהוא מרגיש את התקווה שעולה בו:
"אולי ישנו מדריך הנותן הסברים היסטוריים על הכנסייה."
שוב הוא החל לפנטז על בחורה עסיסית שיוכל לנעוץ בה מבטיו.

משנכנס לאולם התפילה, הבחין שמתקיים טקס אשכבה לנערה צעירה שזה
עתה נהרגה בתאונת דרכים.
ארון המתים היה פתוח וניצב בקדמת הבמה, כפי שנהוג בטקסים
נוצריים.
הוא ראה את קרובי המשפחה המתייפחים, ניגשים לארון, אחד, אחד,
בכדי להעיף מבט אחרון בילדה, לפני שיכסו את גופה לעד.

הוא נגעל מעצמו כשחשב את המחשבה הבאה: "הזדמנות מצוינת."
הוא ידע שיחשבוהו לחבר מהעבר או משהו בסגנון.
בלב פועם הוא ניגש לארונה והעביר מבט על גופה.

הוא נדהם לגלות שגם לאישה מתה יש שד, פטמה ואפילו מחשוף.
אומנם קשים להבחנה - אבל הם היו שם, ללא ספק.

בפעם הראשונה בחייו, הוא לא הרגיש צורך להחביא את  ענינו
בחלקים ספציפיים אלה של גופה.

הוא חזר למלון והמשיך לכתוב:

"אלוהים היה צריך כלי באמצעותו יוכל להדגים לאדם את
עליונותו."
"החולשה שמרגיש האדם לנוכח יצירתו הגדולה ביותר, מוכיחה זאת
ללא ספק..."
"עתה משנסתיימה השאלתו לבני האדם, הוא רוצה את הגוף חזרה."
"סה"כ, בהנחה שהוא ברא אותנו בצלמו, גם הוא אוהב לבהות
במחשופים ויש לו את עמדת התצפית הטובה ביותר..."