לכם, תודה על כל העזרה, אין לכם מושג כמה.

"שיט!", אני צועקת ומעיפה את המצית מהיד, ומיד מתחילה, במעין
אקט ילדותי למצוץ לעצמי את האצבע במבט מסכן.
"שרפת את עמך הא?", רון שואל אותי בחיוך, ומדליק לי את הסיגריה
המאה במצית שלו.

אנחנו יושבים על הדשא כבר כמה שעות טובות, צופים בידיד משותף
מתעלף ומקיא לחלופין, ובשאר מכרנו באים לגיחות של "מה קורה?".
בן כל "המכרים" הוא נמצא.
אני לא מסוגלת להסתכל עליו, משפילה מבט בכל פעם שהוא עובר,
ומקווה איפה שהוא, שהוא יישאר קצת.
הוא לא נשאר.
בודק שהכל בסדר וממשיך לרחבת הריקודים.

אני מכבה את הסיגריה אוטומטית, אפילו שהיא הגיעה רק לחצי,
ובודקת את השעון בפעם האלף.
שלוש וחצי בבוקר, שלוש וחצי בבוקר וכלום לא זז, חוץ מחבר משותף
שמתעלף על הדשא בחוסר הכרה.
אני חושבת שהייתי רוצה להיות במקומו, לא להיות מודעת לכל מה
שעובר עלי בזמן האחרון, לנסות ולא לשמוע את המוזיקה האיומה
שמתנגנת מאחורי.
אני מציצה שוב בשעון, שלוש שלושים ושתיים, מה קורה כאן?
הזמן לא זז לי, נורא קר.
זוג אחד יושב מולנו, הם מתנשקים כל הזמן, וכשהידיד המעולף שלנו
מתחיל להקיא, הם מסתכלים בבעתה וממשיכים להתנשק על רקע קולות
הרקע שהוא תורם להם.

קר...קר....קר
רון מחמם אותי קצת, השיניים שלי כבר לא נוקשות, אז אני מדליקה
עוד אחת וממלמלת לעצמי "לבריאות".
כמה אנשים מגיעים ושואלים אם זה בסדר שהם ילכו עכשיו, אני לא
יכולה לבוא איתם, הבית שלי רחוק מדי ואין להם כוח להסיע אותי.
אנחנו מסמלים להם שילכו, אני מסתכלת בהם מתרחקים בקנאה.
אני מצווה על עצמי להפסיק ולהסתכל בשעון, אני יודעת שזה סתם
יתסכל.
אבל דווקא ההכרח הזה מושך אותי להסתכל תכופות יותר.
עשרה לארבע, יופי, התקדמנו קצת.
אני רוצה לישון, וכל כך קר לי.

הבר, מהצד השני של מקום מושבנו, נראה עלוב במיוחד עכשיו, עשרות
טיפוסים משונים מתרפקים עליו, כתינוקות בחיק אמם, משוועים
לתשומת לב מהמוזג, הם מקבלים את מבוקשם ומרוקנים כוסות של
נוזלים שקופים לקיבתם, וחוזרים לרקוד, מחייכים.
אני גם רוצה לשתות משהו, להתנחם קצת.
להיות במצב הכי גרוע שעוד אפשרי, כדי שאוכל להתמודד עם המצב
הנוכחי.

השעון שלי מתקתק בקול רם, כל כך רם שאני יכולה לשמוע אותו דרך
כל ההמולה והמוזיקה הנוראית.
ארבע ועשרה, סוף סוף, קצת התקדמות, אני כבר רואה את המיטה שלי,
ואת החדר החשוך שלי, מחכים לקבל אותי כמו שאף אחד לא יחכה לי
אף פעם.

ארבע ורבע.
דניס רוצה לדבר איתי, "את לא נראית בסדר" הוא אומר לי.
אני עוצרת את עצמי מלענות משהו ציני, ומספרת לו, כי האמת, כבר
לא ממש איכפת לי.
אני מקבלת חיבוקים מכל עבר, אבל למרות הכל, קר לי כל כך.

חמש.
נרדמתי קצת על הדשא.
צרחות של אנשים, וקולות הקאה מעירים אותי.
ישבנו כנראה בנקודת ההקאה של כל המסכנים שצבאו היום על הבר,
חלקם כדי לשכוח, השאר כדי לרקוד.
הזוג המתנשק עדיין שם, ידו מתחת לחצאית הקצרה שלה, וידה בתוך
המכנסיים שלו, מגששת.
הוא מתחיל להיאנח קלות, אבל אני שומעת, שומעת ברור מדי.

אני קמה לסיבוב מהיר, אולי לשטוף פנים ולקוות שהסיוט הזה יעבור
מהר.
בדרך, אצבעות נוגעות בי, צובטות בשר, ממששות.
אני הולכת יותר ויותר מהר, וקשה לי לנשום, לעזאזל עם הסיגריות
האלו!.
אני נכנסת לתא שירותים מצחין ובוכה.
אני בוכה מהר, כדי שלא יישארו סימנים אחר כך.
שוטפת פנים וחוזרת למקומי, אף אחד לא יודע, מצוין.

שאר האנשים באים ומסמלים שאפשר ללכת, צריך להקים כמה מעולפים,
למלא דלק ואפשר לזוז.
השעון על ידי מקבל לפתע חשיבות פחותה.
אני ממהרת לכיוון המכונית, רון מתיישב לידי ודניס מצידי השני.
אני נרדמת, צוללת לשכחה זמנית.

כשאני מגיעה הביתה, אחרי נסיעה ארוכה מדי, אני מסתכלת בשעון.
שש וחצי.
הבגדים מועפים ממני במהירות ואני שוקעת בקרירות מבורכת-לישון.
אני מתכסה בשמיכת צמר עבה, כזו של לפחות דצמבר- שעוד אהבתי
משהו.
וקר לי,
כל כך קר לי.