השתיקה שלי,
הצעקה החרישית שלא הצלחתי לצעוק,
הכוח שבך גרם לחיוכים זורחים
להתפשט על שפתיי כפטריות אחרי הגשם.
רציתי שתרגיש, שתרגיש באמת
והלב אף פעם לא משקר.
ידעתי, כשהרגשתי את הדופק
כשחיבקתי אותך והרגשתי את גופך רועד
בין שתיקותיי וחיוכיי,
שגרמתי לך להרגיש.
ריגשתי, יותר מששימחתי,
קצת יותר... אולי הרבה יותר.
נישקתי וראיתי את דמותו
של האחד שאהבתי ואוהב לנצח,
מחייך אליי ורץ אל עבר העתיד הלא נודע.
נפרדתי ממנו ונשארתי איתך,
עם חיוכייך, עם חיוכיי,
עם המלים שנחנקו בגרוני
ורצו כל כך לצאת
ולא יכלו.
אולי זה בגלל הרוח שעצרה מלנשוב,
אולי בגלל שהלב הלם במהירות הרוח
והלם כל כך מהר עד שהייתי על סף עילפון.
אולי זה בגלל שלא היית איתי באותה שנייה של אושר,
כמו אל ירדת ממדרגות שיש לבנות
ואני, פשוטת העם, נפלתי למרגלותיהן
וחייכתי.
הקרבתי בשבילך את קולי,
עכשיו איננו,
כבתולת ים בודדה
שנתנה הכל כדי לקבל
את שאהבה נפשה.
אותך.
19.2.2005 |