היא שוכבת במיטה.
אני מביט אליה.
אשת קרחונים.

היא רוקדת עם עצמה .
גופה קפוא, אך מזיע.
אני נצמד אליה, לא בטוח למה?

לבי נושק לליבה,
עיני מביטות בעיניה,
דמעות שקופות נוזלות לתוך שלולית מלאה לכלוך.

אנחנו נפגשים במסעדה,
היא עושה עינים למלצר.
אני מובך קלות, כבר רגיל.

הגלגלים חורקים בדרך לביתה.
היא נרדמה בכיסא האחורי,
ועוד יום מוזר עבר.

לבי נושק לליבה,
עיני מביטות בעיניה,
דמעות שקופות נוזלות לתוך שלולית מלאה לכלוך.

סוף של התחלת הלילה,
הסדינים הלבנים שוב קרים.
עינינו עצומות ורק היא ישנה.