"אני לא מבין איך פטרו אותך! עד כדי כך את לא יוצלחית?!" שאל
אותה בזעם.
"התבלבלתי בספירת העודף כמה פעמים", השיבה בראש מושפל. "זאת לא
אשמתי, אני עובדת בלילות ולומדת בימים. אני לא מספיקה לישון
טוב".
"את יודעת טוב מאוד שזה לא תירוץ", אמר ונחת על הספה הכבדה, אף
מבלי לראות היכן בדיוק ישבנו נוחת. "יש לך אחריות ועלייך לעשות
את המוטל עלייך, אחריות להיות עובדת טובה ואחריות להרוויח
מספיק כסף בשביל שכר דירה ושאר חשבונות".
היא שתקה ולא יכלה לומר מילה.
"אני מצטערת", זה כל מה שיכלה לומר לאחר דקות ארוכות. "אנא,
סלח לי".
היא ירדה על ברכיה בהתייפחות קלה ולא יכלה אף להביט בעיניו.
חשה כי אכזבה אותו.
"היה לי יום קשה גם בלי השטויות שלך", הכריז בקול רם.
"זה ברור לי", קולה החלוש כאילו נבלע בקולו העוצמתי.
"אני מאוד עייף וכעת בנוסף לכל גם הכעסת והדאגת אותי".
"אני מצטערת", ניסתה שוב. "אני באמת באמת מצטערת..."
"הפסיקי להתנצל כל הזמן!" רקע ברגלו. "תתחילי להפעיל קצת את
הראש הקטן שלך ולגרום לדברים להיעשות כראוי מלכתחילה ולא
להפעיל אותו רק על מנת לתקן צרות שגרמת!"

היא שתקה, מושפלת ראש, עיניה מחפשות דבר מה בלתי נראה לעין
בחריצים שבין המרצפות ודמעה קטנה כבר זלגה על לחיה הרועדת.
"תרגיעי אותי", נשען לאחור ופתח את הרוכסן. "ותפסיקי לבכות כמו
ילדה עלובה בגלל כל דבר".
איברו הרפה קפץ דרך מפתח מכנסיו וידו הושטה אוטומטית לאוזנה,
מושכת בעזרתה את ראשה לעבר אזור חלציו כמתוך הרגל נושן.
היא פערה פה, אשה ממושמעת וצייתנית המנסה ולו במעט לגרום לו
לחמול עליה ולמחול לה על טעויותיה הרבות מספור. כה העריכה את
אורך-הרוח שהוא מפגין כלפיה, את מורך-לבו. גבר אחר כבר מזמן
היה משליך אותה אל מעבר לכל המדרגות.
היא מצצה את הזין שלו, עד שהחל להתקשות בפיה ולהתעבות. הטעם
המוכר שלו והפעולה המוכרת שלה עד כדי הפעלת פיה כטייס אוטומטי,
ספקו לה נוחות וביטחון מסויים בהשענות בדבר-מה מוכר וידוע
מראש.
מחשבותיה הפליגו אל מעבר לרציונאלי, זונחת את הקרקע היציבה
שעליה ישבה ובה ראשה היה בדרך כלל.

נחשול נוזל צמיגי ומלוח מעט החל להציף את פיה בקילוחים עדינים
עד לכדי זרזיף שהלך ונעלם. היא בלעה בשתיקה את הנוזל, כמו גם
את תוכחתו כלפיה. התרוממה מיד ביודעה שאינו סובל מגע לאחר מכן,
ונגבה טיפה סוררת שהזדחלה אל מחוץ לזווית פיה הימנית. הוא לא
אמר דבר, עיניו עודן עצומות והיא מחכה למוצא פיו.
"אני מקווה שלפחות בזה תשתפרי יום אחד", אמר לה בעוד עיניו
עודן עצומות. הוא פקח אותן, התרומם ובעודה זזה קמעה על מנת
לפנות לו דרך, הלך למיטתם בצעדים כבדים.
"כבר היו לי טובות יותר", זרק. את המשפט הזה, על גרסאותיו
השונות, כבר שמעה אין ספור פעמים בעבר ולמרות זאת פגעו בה כל
פעם מחדש.
"שני על הרצפה הלילה", המשיך. "זה הדבר היחיד שבקרוב תוכלי
לממן אם תמשיכי ככה", ואז הגיף את דלת החדר מאחוריו.

היא התנשמה והתנשפה ארוכות עד לרגיעה זמנית, צחצחה שיניה וחזרה
לסלון. פשטה את בגדיה בזה אחר זה ורצתה להחליף אותם בבגדי
השינה, אלא שהם היו בחדרם, בארון הבגדים, והיא לא רצתה לטרוד
את מנוחתו. מכורבלת על הרצפה הקרירה לצד הספה, היא נמנמה את
שינתה הטרופה ולא הצליחה למצוא ולו אי קטן של שלווה.

כששבה מהמכללה, דבר ראשון טרחה בהתקנת ארוחת ערב שתהא מוכנה
לקראת שובו וכבתוך כך צפו ועלו שברי וקרעי זכרונות בזה אחר
זה.
היא זכרה את אחת הפעמים הראשונות בה שכבו, כשגהר מעליה וטחן את
תוכה, אחז לפתע בחוזקה בפרקי ידיה.
"את אוהבת את זה, זונה?" שאל לפתע.
המומה, לא הגיבה. מעולם איש לא כינה אותה בשם המבזה הזה.
"שאלתי אותך משהו, זונה", הגביר את קולו וכבתוך כך גם את
תקיעתו בה עד כדי כאב.
"כן..." אמרה בלחש ופתאום גילתה שהכינוי הזה מגרה אותה.
בכל פעם ששכבו, הסקס הפך אלים יותר, מבזה יותר, משפיל יותר.
הוא גהר עליה משל הייתה בובת המין המתנפחת שלו, החור שלו. כלי
לסיפוקו האישי בלבד וכמעט לא הביט על פניה וניסה לחמוק מעיניה.
הוא העמיד אותה על ארבע, מתעלם מפניה ודופק אותה חזק מאחור,
חובט בישבנה עד שהתפשטה בו חמימות נעימה.
היא גילתה שהיא אוהבת את זה, אך בד בבד חשה חוסר נוחות
מסויימת, כי מעולם לא חוותה דברים מעין אלו קודם לכן. המכות,
המילים הגסות וההשפלות הוגבלו למתחם המיטה בלבד, אולם אט-אט
גלשו מחוצה לה.

"מדוע לא ניקית את הבית היום?" היה שואל בפנים חמורות סבר,
"האם אני צריך להזכיר לך זאת כל הזמן?"
"למה לא הכנת לי לאכול? עכשיו לאחר יום עבודה מפרך, אאלץ
להסתפק באיזה כריך מאולתר!" היה מפנה אליה אצבע מאשימה.
והיא, מקטינה את עצמה לכדי נקודה זעירה בחלל המקיף אותה, שלא
תפריע יותר מדי, שלא תכביד עליו. גם ככה עשה די והותר כשהציע
לה שתגור איתו על מנת להקל על שכר הדירה של שניהם.

באחד הבקרים, לאחר שניצלו את זקפת הבוקר שלו לסקס הבוקר, הצית
את הסגריה שלו.
"תכיני קפה", אמר תוך שהוא פרוש איברים על המיטה סתורת
המצעים.
היא הייתה עייפה, גופה כבד ולאה, אולם רצתה לפנק אותו. קמה מהר
למטבח, הרתיחה מים בקומקום והלכה לצחצח שיניה ולהטיל מימיה
בשירותים. לאחר שסיימה, הכינה את הקפה בספל האדום ונגשה למיטה.
הוא אחז בספל המגושם, אך לא לפני שהדליק סיגריה נוספת והיא
ישבה לצדו. לגימה אחת מן הקפה ומיד התעוותו פניו בגועל.
"מה זה הקפה הזה?" נופף בסגריה בידו השמאלית. "מה זה הגועל
הזה? למשקה הדלוח והקר הזה את קוראת קפה?!"
היא הביטה בו בעיני עגל עגולות ולחות - "כנראה שהתמהמהתי יותר
מדי בזמן שהמים רתחו".
"כנראה?!" צעק.
הסיגריה המשיכה להתנופף לכל עבר, הספל הוטח בכעס על השידה שלצד
המיטה.
הוא קם בעצבים והעטה על עצמו בגדים במהירות.
"לא מספיק שהשקעתי מזמני כדי לספק אותך הבוקר, למרות שלא היה
לי די זמן, את עוד גומלת לי בקפה - סליחה, מים שחורים וחסרי
טעם?!"
"אני אכין קפה נוסף", ניסתה לנחמו ולרצותו.
"אין לי זמן, אני ממהר לעבודה - בניגוד לאנשים אחרים פה!" הטיח
בה בחוסר טאקט משווע.
הוא יצא ברוגז וטרק אחריו את דלת הכניסה.
"לא יוצלחית אחת!" קרא אחריו מתוך פיר המדרגות.

אמנם הפעם לא סטר לה, אולם דבריו הכאיבו לה יותר מכל מכה שהיא.
בשבילו קמה מוקדם יותר למרות שהשיעור שלה מתחיל רק בעוד שעה
וחצי. היא גררה את עצמה למקלחת והרגיעה את גופה הרועד במים
קרים.
היא נכנסה לחדר שלהם, נעמדה מול המראה ונתנה למגבת ליפול מגופה
הנוטף מים.
לאט לאט סקרה את גופה בנורת הפלורסנט הלא-מחמיאה. לא מחמיאה,
חשבה, כי היא מעמידה את האמת העירומה היישר מול פניה.

"מגיע לו משהו יותר טוב ממני", חשבה. "אני לא מספקת אותו, אני
לא בדיוק בחורה הנחשבת אטרקטיבית", סקרה את פניה ואת גופה וכל
אותה העת, היא השמיצה את עצמה והעמידה את עצמה ללעג וקלס
עצמיים.
יש לי שיער קש יבש, שדיים קטנים, פנים ממוצעות, גוף ממוצע
וסתמי שלא שווה להביט בו יותר מדי, צלוליטיס בישבן ובטן עגולה
מדי, חשבה וצבטה את משמניה.
"מה הוא מוצא בי?" שאלה את עצמה בקול. "מה ייצא ממני כבר?"
"זהו בדיוק, כלום", השיבה לאחר דקות ארוכות בהן סקרה את גופה
ומנתה בראשה את כל חסרונותיה הגופניים והאישיותיים.

"שוב נכשלתי", אמרה לעצמה.
"שוב נכשלת!" שמעה את קולו של בן זוגה ברקע, עומד לצדה הימני.
"שוב נכשלת!" שמעה את קולו של אביה בצדה השמאלי.
"את אף פעם לא תצליחי בכלום - אולי רק בלשטוף מדרגות", זלזל
החבר.
"את בדיוק כמו אמא שלך," הוסיף אבא, "תגמרי את החיים שלך באיזה
תפקיד זוטר בשכר מינימום. את לוזרית!"
"כן, בדיוק! לוזרית. פורשת כל הזמן מעבודות או שמפטרים אותך",
טען בנוסף החבר.
"לא מחזיקה בגברים, גם לא בכלומניקים ביניהם", אמר האב והביט
בחברה מבלי שיראה.
"מי ירצה אותך חוץ ממני? את בכלל מצליחה להחזיק את עצמך?" לגלג
עליה החבר.
"אני בטוח שגם בלימודים לא תצליחי. אני מתפלא שהחזקת בכלל מעמד
בשנה הראשונה. אני בטוח שתפרשי כבר בסוף הסמסטר הראשון של השנה
השנייה!  ובכלל, מי לומד פילוסופיה? לא יכולת למצוא לעצמך תואר
נידח יותר? מה חשבת לעצמך?!" קולו של אביה היה קפוא. "את
תפסיקי את הלימודים בדיוק כמו שהפסקת את שיעורי הנהיגה
בעיצומם. חושבת רק על עצמך. מה עם כל הכסף שאני ואמא השקענו?
הכל ירד לטמיון. את ילדה שלא צריך להשקיע בה. הייתי צריך לדעת
את זה מראש. לא יכולת להיות קצת יותר מוצלחת כמו אחותך
הגדולה?"

"לוזרית! לוזרית! לוזריייייית!" שניהם צעקו לה והקולות כרכרו
סביבה כמו יצורי השטן בכבודם ובעצמם, עטפו אותה, חדרו לתוכה
בדקירות סכין מלובנת.
"די! דייייי!" צעקה וניסתה לאטום את אוזניה בכפות ידיה, אבל
זה לא עזר, הקולות התחילו לצווח ולצרוח מתוכה, הלמו בראשה
כפטישי ברזל אימתניים. היא לא יכלה להפסיק את זה, לא יכלה
להפסיק...
נו, שישתקו כבר...
היא לא עמדה בלחץ, לא עמדה בקולות, ברעש...
זה היה יותר מדי.

היא התמוטטה לרצפה והלכה לישון תוך שהיא מחבקת את השמיכה שלו,
בוכה את נשמתה לתוכה, נזכרת בימי ילדותה בהם לא משנה מה היתה
עושה, מעולם לא הצליחה לספק את אבא שלה, תמיד היו לו תלונות
וטרוניות כנגדה, תמיד ביקר אותה לרעה ומעולם לא אמר לה מילה
טובה גם כשזו הייתה מגיעה לה. לפעמים כשהמילים הקשות לא עזרו,
כך חשב, העיף לה גם סטירה או שתיים בצירוף פליק בישבן.

ואם חשבה שזה רק אבא שלה שאומר את מה שהוא אומר בגלל שהוא
פרפקציוניסט חסר פשרות, הנה, החבר שלה הוכיח את זה מעל לכל צל
של ספק.
"אם אחד אומר שאתה שיכור, צחק עליו, אבל אם שניים אומרים שאתה
שיכור, כדאי שתלך לישון וצפה להנג-אובר שיבוא למחרת כשתתעורר"
- כך אמרה לה סבתא.
ועם המחשבה הזאת נרדמה, ביודעה שזה מה שהיא וכך תישאר...