הוא נכנס הביתה חרש. הבית היה חשוך. הדליק את האור בסלון ונעל
אחריו. הכלבה שלו ציפתה לו על הספה, מכשכשת בזנבה מאושר, לאחר
שהמתינה לו כל היום.

הוא הלך למטבח והיא מיד קפצה אחריו. מילא קערה לבנה במים טריים
והניח במקומה על הרצפה ואז מילא את הקערה הכחולה בכופתאות
קטנות ובחתיכות בשר שהוציא קרות מן הסיר במקרר.
היא חייכה אליו בהכרת תודה.

הוא פתח את דלת המקפיא, הוציא ארוחה קפואה וחימם במיקרו. לאחר
הצפצוף המוכר, נטל הקערה והלך לסלון, מדליק את הטלביזיה וצופה
במרקע, מצפה לתוכנית טלביזיה מעניינת, אך לשווא. רגליו היו
עייפות והוא פשוט התמוטט על הספה הישנה.

כלבתו נעלמה לרגע ואז שבה עם נעלי הבית שלו בפיה, מניחה אותם
למרגלותיו. הוא חייך אליה וליטף את שיערה.
"כלבה טובה", הוא אמר והיא כשכשה בהנאה גלויה.
הוא טפח על הספה לצדו, והיא מאושרת, קפצה על הספה והתכרבלה
לצדו, לקקה את כף ידו הגדולה ונבחה באושר. היא כה התגעגעה
לאדונה!
הוא הרכין את ראשה אל ברכיו ובדק שהקולר שלצווארה אינו הדוק
מדי. מן הקולר השתלשלה דיסקית ועליה היו חרוטות שתי מילים:
"שייכת ל-X".
מידי פעם אהב לראות את שמו חרות על הדיסקית, מזכיר לשניהם היטב
שהיא כלבתו הנאמנה, הרכוש שלו.

"איך עבר עלייך יומך?", שאל.
היא ראתה אותו מדבר והיא כשכשה בזנבה המשתלשל. היא לא נבחה.
הוא ידע שהיא לא שומעת אותו ולא תמיד היה בטוח אם היא בכלל
מבינה. אולי היא כבר למדה לקרוא שפתיים?
"לי היה חרא בעבודה, כרגיל", אמר לה והמשיך לספר על הצרות
שהלקוחות והבוס גרמו לו, מדבר אליה ולמרות שלא היה בטוח שהיא
מבינה, משהו בעיניה הנוצצות אמרו לו שכן.

היא הניחה ראשה על ברכיו והתחככה באיברו. נהנית מחום גופו,
מתנועות ידיו כשדיבר. כמה הצטערה שאינה יכולה לשמוע את קולו!
זמן רב כל כך דמיינה בראשה כיצה הוא היה יכול להישמע.
אך מהו קול? היא כבר שכחה.
מאז התאונה ההיא כשהיתה ילדה, לא היתה מסוגלת לשמוע דבר. בבת
אחת היא איבדה את שמיעתה והטראומה גרמה לה להפסיק ולדבר. עם
הזמן, היא שכחה מילים והברות וצלילים.
היא התביישה לדבר, שאולי קולה ייצא מעוות, אולי לא יבינו אותה,
אולי תטעה. המילים מאותו רגע הפכו להיות מחוברות בשרשרת משפט
רק במעמקי ראשה, לפעמים היא אף חשבה בצורת תמונות וסרט.
היא אהבה להיות שקטה ודוממת כמנוע מקולקל. יש משהו מנחם ושליו
בעובדה שאינך ככל בני האדם, מעין התרוממות רוח שאתה שונה מהם,
שאתה לומד להכיר ניואנסים בשפת גופם - אך הם אטומים מכדי לשים
לב לתנועותיך ולשפת גופך שלך.
היא אהבה להיות כלבה.
היא אהבה להיות שקטה, ניצבת דומם כשהוא לבד או בחברה.
כפסל שיש יפה היתה משמשת לנוי ולפעמים גם שמשה לצרכיו, גאה
שזכתה לתפקיד זה.

הוא המשיך לדבר מעליה, והיא חייכה לעצמה במתק שפתיים, שוקעת
לעולם שכולו טוב, עולם חלומות שרק היא מודעת למתרחש בו. הוא
טפח על ישבנה שתקום. הוא החל ללכת לכיוון המקלחת על מנת
להתרחץ. לפתע תקפה אותה הפאניקה.
הוא ראה שלולית זהובה קטנה ליד האמבטיה.
היא הייתה חייבת להתאפק, אבל היום הוא איחר והיא לא יכולה
להשהות את השתן שלה זמן רב כל כך. אסור היה לה ללכת לשירותים,
הרי היתה כלבה ומקום השתן של הכלבה הוא באדמה או על הרצפה.
ידעה שיכעס.
היא לא יכלה אפילו לנקות את הזוהמה. הוא רצה לדעת הכל, לדעת כל
טעות שלה וכל מעידה.
את האוכל ואת מוצרי הניקוי הטמין במקום נסתר וגבוה שרק לו יש
את הגישה אליו.
לפעמים הייתה ממרה את פיו וגונבת מעט מים מהברז של הכיור
במטבח, שותה מכפת ידה. מהמקרר לא העזה לקחת שתיה או מזון - הוא
ידע היטב את הכמויות המדודות והיא ידעה היטה מה יקרה אם תגנוב
קצת, בייחוד לאחר המקרה ההוא שכבר ניסתה אותו בעבר.

הוא הביט בהלם בשלולית, סובב את גופו אליה, שציפתה לו במפתן
הדלת, משפילה ראשה מחמת הבושה. הוא רק נאנח והיא הרגישה זאת
בעמוד השדרה שלה, חשה את הכעס - לא, את האכזבה שלו, עוברת במשב
רוח צונן כלפיה.
הוא עבר דרך הדלת, מעל גופה העירום והספון, לקחת סמרטוט רצפה
ודלי מלא במים מעורים בסבון.
הוא משך אותה אל השלולית, אחז בחוזקה בשיערות ראשה ודחף את
פרצופה לשלולית, האף נדבק לשתן המצחין ותחושת קבס עלתה בבטנה.
לאחר מספר שניות, הרחיק אותה ואז הניח את הסמרטוט על השלולית
וניקה היטב. כך עבר עליו שוב ושוב, עד שצחנת השתן עברה. לסיום,
ריסס במטהר אוויר.

היא ידעה לפי מבטו, שטוב לא יהיה.
הוא שטף ידיו היטב עם סבון נוזלי, עד שהדיף ריח יסמין עדין.
התקרב אליה והיא הביטה בו מלמטה בחשש, אישוניה מתכווצים בפחד.
הוא קפץ מעליה, אחז בחוזקה בקולרה ומשך אותה לחדר השינה שלו
ככה. ישבנה נגרר על הרצפה, עד שיכלה בקושי רב לזחול על
ארבעותיה.

היא עמדה על ארבע על השטיח הצמרי שעליו ישנה בלילות והוא הנמיך
את ראשה לרצפה.
הוא לא צעק עליה. בהתחלה כן, אולם עד מהרה הבין שהיא לא שומעת
אותו ושזה לא יעיל. הוא למד לרסן את עצביו ולפעמים היה צועק רק
מתוך הרגל.

רגליו מפושקות, צמודות לכתפיה, ראשה נעול בין ירכיו בצווארה,
לא יכלה לזוז גם אם ממש תרצה.
ישבנה הזדקר אל על, הבאט פלג שממנו השתלשלו שיערות ששיוו לה
מראה כלבי עוד יותר, הזדקר למעלה גם הוא.

הוא נטל נשימה. אין ברירה. זמן רב לא היכה אותה, אולם הכלבה
חזרה לסורה ויש צורך להראות לה "מי הבוס". הוא מופקד על
חינוכה.
היד הורמה, היא יכלה לחוש את האוויר זורם מתחת לאצבעותיו, יכלה
לחוש מתי היד נוחתת בחוזקה על ישבנה.

פלאק!
דממה של מספק דקות.
פלאקקקק!
יותר חזק. היא נעה בחוסר נוחות כאינסטינקט. זה כאב קצת יותר.
ישבנה שכח את נחת זרועו.
פלאקקקקקקק!
פלאקקקקקקקקקק!
פלאקקקקקקקקקקקקקקק!!!

המכות קצובות, מתגברות יותר ויותר, התחת שלה בער והפך אדום,
סטירות לחי הישבן המצלצלות נדדו למרחקים - מלבד אל תוך אפרכסת
אוזנה.
חום נעים התפשט, אולם הכאב החל מתגבר והיא לא יכלה לסבול
אותו.

היא רצתה לצעוק.
היא רצתה לבכות.
אבל היא לא יכלה.

עוד סטירה אחת או שתיים, זה יגמר בקרוב - ניסתה לשכנע עצמה.
זה מגיע לי. היא אמרה שוב ושוב.

דמעה קטנה זלגה.
היא כלבה רעה.

הוא סיים והוביל אותה לחדר השירותים, נעל אותה שם. היא תישאר
שם כל הלילה, שתלמד לא לעשות זאת שנית. אחרי הכל, היא לא גורה
שיש להתחשב בה.  

היא לא תצעק, לא תוציא מילה מפיה. לא תגרד את הדלת כאקט נואש
שירחם עליה.
פעם פחדה כל כך להיות נעולה לבד בחדר החשוך, אולם עם הזמן למדה
לרסן את עצמה ולא לפחד מהאפלה שעטפה אותה מכל עבר.
היא למדה לשתוק, זה כבר הפך חלק מאורח חייה.

היא בסך הכל כלבה.
לפעמים היא גם על תקן עציץ...