אני עפוצה משינה, הראש שלי כבר מסתחרר. בטח ישנתי יותר מידי.
אני מפהקת פיהוק רחב שגם הפילים באפריקה ודאי נרתעו ממנו, מנסה
להתמתח במיטה כמו חתולה מפונקת כי כל הגוף שלי צפוד וכאוב,
אבל... אני לא יכולה.
אני פוקחת עיניים בבהלה ומגלה לחרדתי שאני קשורה בארבעת פרקיי
למיטה בפישוק רחב- ידיים ורגליים. שמיכת החושך כבדה ומעיקה
עליי, איני רואה דבר. אני מנסה לחשוב לרגע היכן אני ונזכרת
שאתמול באתי אליו, עשיתי עליו סשן מדהים ונותרתי לישון אצלו.
אז הוא קשר אותי, הזבל? אני אראה לו מה זה לקשור אותי כשאני
ישנה...
אני מגחכת לעצמי ומתכננת כבר תוכנית פעולה לרגע בו אשוחרר
לחופשי.
"אתה פה?" אני צועקת.
אין קול ואין עונה.
"הלווווווווו! אתה פה? תשחרר אותי! אני מתה להשתין, אתה יודע,
אנשים משתינים בבוקר וגם רוצים לצחצח שיניים, או שאולי בגלל זה
אתה מתרחק ממני לקצה השני של הבית?"
גורנישט. נאדה. כלום.
החיוך מתחיל אט-אט להיעלם לי מהפנים.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב!" אני שואגת כמו לביאה עצבנית, "כדאי
שתשחרר אותי תיכף ומיד! לא כדאי לך שאני אתעצבן!"
שקט. שקט מידי ומעיק.
אני מחכה מספר דקות. משתוקקת לשמוע קול צעדים, משהו - העיקר
שאבין שאני לא לבד בבית. אני מתחילה להיכנס לחרדות. אולי הוא
השאיר אותי ככה קשורה והלך לקניות או משהו מעין זה? זה ממש לא
נראה לי להיות קשורה ככה למיטה בלי יכולת לנוע יותר מידי כשאין
פה מישהו שיכול להשגיח עליי.

אני מנסה להניע את כפות ידיי ולחכך אותן במטרה שהחבל ישתחרר
קצת ואוכל לפתוח אותו, אולם איני מצליחה בכך, החבל משתחרר רק
במעט, הקשירה טובה. אני מנסה להגיע לקצוות החבל שהוא בדרך כלל
נוהג להשאיר, אולם הם אינם - הוא בוודאי תחב אותם היטב בתוך כל
פסי החבלים שעוטפים את פרקי ידיי. גופי מתרפה.

פתאום אני שומעת צעדים מטופפים קלילות. "אתה פה?" אני שואלת
בתקווה.
הצעדים מתקרבים אליי, באור הקלוש של חרכי החלון שתריסיו סגורים
(אני מניחה שכבר צהרים) אני רואה דמות גבוהה. זה בוודאי הוא.
הוא מתקרב אליי ואת הריח שלו אני כבר מזהה ממרחקים. את הריח
המתוק שלו, ריח נקי של אחרי מקלחת. הוא אפילו קצת מטפטף עליי
מים.
"שחרר אותי, בבקשה", אני מבקשת יפה.
הוא מתעלם ושם על עיניי מסיכת עיניים שחורה. עכשיו אף קרן אור
לא חודרת לעיניי. הוא מתרחק ובבת אחת אני מרגישה את חום גופו
הולך ממני. למה?!
שקט של כמה דקות ואני שומעת מצית מנסה להידלק ואז ריח קל של
עשן. הוא הדליק נרות. ריח וניל ניסה באוויר - הוא הדליק קטורת.
מדהים כמה החושים שלך מתחדדים כשאחרים נחסמים.
אני מבינה שלהמשיך ולדבר איתו לא יעזור לי, הוא לא ידבר איתי
אלא אם כן הוא ירצה.
רגע, נרות? חודרת למוחי ההכרה. האם הוא מתכוון לטפטף עליי
שעווה רותחת? אני לא רוצה! אני אומנם אוהבת את הארוטיות
שבשעווה, אך איני אוהבת שמצפים אותי כסוכרייה על מקל בשעווה -
אני בחורה עדינה, יש לי סף כאב נמוך. אתה שומע? יש לי סף כאב
נמוך, אז אל תכריח אותי לצרוח!
אבל אף אחד לא מצפה אותי בנרות. אפילו טיפה שמנה ולוהטת אחת לא
נופלת על בטני הרועדת. לעזאזל! מה הוא מתכוון לעשות איתי מלבד
לגרום לי למרוט את שיערות ראשי- יותר נכון לרצות!?

הזמן עובר. איני יכולה אפילו להגיד כמה. אני מתחילה לזמזמם לי
איזה שיר בקול רם, אולי זה יעצבן אותו. סתם שיר מטופש. הוא לא
מתייחס. פתאום אני מרגישה מגע קליל ועדין של אצבעות מרפרפות על
מותניי. זה מדגדג... ועל המותן השנייה... אני מתכווצת מצחוק.
יש לי עור וגוף מאוד רגיש. אני קופצת ממגעים עדינים כמו כלום.
ואז, המניאק מביא לי... נוצה! אני מרגישה את השערות העדינות
שלה מרפרפות לי על הפטמה. היא מזדקרת מהר מאוד. אני מצחקקת
ומתגרה בו זמנית. האצבעות מלטפות אותי ליד הצוואר וחוזרות
בעדינות מופתית אל מעבר לעורף. אני הולכת למותתתתתת. הגוף שלי
מתפתל אפילו מבלי שארצה. העורף החשוף שלי הוא מקום מועד
לפורענויות בשביל גברים החומדים לצון. אני פוערת פי ועומדת
לצרוח. הוא כנראה קולט את זה ומיד סותם לי את הפה בכף יד גדולה
וממשיך במגע עדין עדין. אני לא עומדת בזה כשיד אחת מלטפת לי את
המותן וחודרת לי אל הגב התחתון, לא! רק לא שם! לא בגב התחתון!
אני מנסה לפרוץ בפרצי צחוקים בלתי נשלטים, הגוף שלי רועד מצחוק
- אבל היד שלו מקשה עליי לצחוק בפה מלא. אני נושכת אותו
בחוזקה.
"אהההההההה", הוא צורח.
ואני צוחקת לי כמו ביצ'ית קטנה, מתענגת על הצרחה שלו יותר מאשר
על ההנאה כשהוא נגע בי ודגדג אותי.
הסטירה העוצמתית שמעיפה לי את הפרצוף לצד השני של הכר לא מאחרת
להגיע.
"אח! יא בנזונה!" אני צועקת מעצמת ההפתעה.
מחכה כבר לסטירה על פליטת הפה שלי, אולם הפעם היא ממאנת להגיע.


הוא ממשיך לדגדג אותי, הפעם בלי רחמים. מדגדג בכפות הרגליים,
מתחת לבית השחי, בצוואר, במותניים, בגב התחתון, בעורף, מוצא בי
נקודות תורפה שאף לא ידעתי על קיומן. אני צוחקת כאילו אין מחר.

"די! תפסיק!", אני מתחננת. "אני לא יכולה לסבול יותר!"
אבל הוא לא חדל, ממשיך לדחוק אותי לקצה גבול יכולתי.
"תפסיק! די! אני עומדת... חיחיח, אני עומדת... חיחיח אני אשתין
לך במיטה! בבקשה לא... חיחיח", אני כמעט נחנקת מצחוק עמוק
שמגיע לי ממרכז הבטן ומתפקע מהפה.
אבל הוא לא מפסיק וממשיך וממשיך, אלוהים, אני באמת אשתין, לא
השתנתי כל הלילה ופתאום...
אני בושה בעצמי. חם ורטוב לי בין הרגליים, אני מסמיקה עד
שורשיי אוזניי. לא יכולתי להתאפק- לא הייתה לי כל אפשרות לכך.
הסדין מתחת לישבן רטוב.
עכשיו הוא מפסיק.
"כלבה מושתנת, תראי כמה עלובה את", הוא פולט בקול מקפיא דם.
המשפט הראשון שהוא אומר לי מאז התעוררתי ואני מרגישה מושפלת,
כל כך מושפלת שגם בלי שהוא יגיד לי את זה, אני מרגישה שאני
רוצה לקבור את עצמי מתחת למיטה, שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי
לקרבה.

הוא מתרחק ממני וקם מהמיטה ונעלם. הדקות נוקפות. אני כבר לא
יודעת כמה זמן עובר. אין מוזיקה אין רחש אין כלום - שקט מופתי
ושום אינדיקציה לדעת כמה זמן עובר. אבודה בחלל, מרחפת במרחב
הזמן לעולמות נסתרים. מתחיל להיות לי קר, בייחוד באגן. לפי
צעדיו ממקודם, איני בטוחה אם הוא עזב את החדר או נשאר וצופה
בי. אני מרגישה כמו קוף בכלוב שהקהל עומד אל מול הכלוב ובוחן
כל צעד וכל תנועה שלו.

הוא מגיע שוב. הוא בטח הולך להרביץ לי. אני יודעת. הוא יקרע
אותי במכות וישאיר אותי מדממת ככה על המיטה, מדממת ומתבוססת
בשתן של עצמי.
אבל הוא לא מרביץ לי. להפתעתי. כאב, כשאני מוכנה לקראתו, אני
יכולה לספוג. הוא מלטף לי את כפות הרגליים בידיים משומנות. הוא
מתחיל לעסות לי את הרגליים, מכאיב לפעמים, מרכך את הבשר, גורם
לי להתרווח במקומי, לרצות לשקוע במנעמים לתוך המיטה המסריחה...
איך הוא לא נגעל ממני? יד רודפת יד והידיים מגיעות עד לחיבור
הרגל לאגן וממשיכות למטה. עולות ומגיעות כמעט וממשכיות למטה
ואז עוברות לצד השני. לעזאזל, אני מרגישה את הכוס שלי מתחיל
להתרטב, כמעט מבעבע מתשוקה, איך הוא מתעלל בי ככה?
נוגע-לא-נוגע? מה הוא חושב לעצמו? שאני בובה? אלוהים, רק שייגע
בי, קצת, ככה שילטף... לא הרבה רק קצת ככה עם הלשון, שיכניס
אותה ושיעבור על פני בליטה מסוימת והופ, אני כבר מעופפת לי
למקום אחר במחשבה. הידיים מתעלמות מהאזור הזה בנחישות ובעקביות
כאילו ישנו שם גבול חד וברור. כפות הידיים עוטפות את הבטן,
עולות לשדיים, לשות אותם ואת הכתפיים וכל הזמן הזה, הוא מקפיד
להיות ארוטי - אבל במידה. להביא אותי קרוב מאוד לשם, אבל מספיק
רחוק שאביט לשם בערגה. בן זנונים!

שוב שקט. אינעל אביו. הוא נושף שם, הוא לידי. אני שומעת את
הנשיפות שלו, חשה אותן על בשרי שנעשה חידודים חידודים. ופתאום-
כל תקוותי התגשמו, האצבע שלו נשלחת אל בין רגליי ומעסה בעדינות
בעדינות, אני מתפלאת שהאצבע כבר לא טובעת שם, אלוהים, איזה
עינוי. אני מנסה להניע את האגן ולכוון, אולם טווח התנועה שלי
מוגבל. והוא יודע, קולט אותי ומניח יד אחת על הבטן, מקרקע
למיטה ובשנייה חודרת לתוכי לאט לאט מותח את הרגע כמו מסטיק
בזוקה שאבד טעמו והלשון נצמדת והאוויר נשאב לי מהפה פנימה.
העיניים מתגלגלות בארובותיהן ואני לאט לאט מטפסת למעלה, הנה
אני, על ההר, מעפילה לפסגה, אני קרובה, אני קרו...
הוא מפסיק. מחכה מספר דקות וממשיך. אני מטפסת, מטפסת, מטפס...

מפסיק. פעם שלישית, גלידה, נכון?
אני נזרקת למעלה למעלה, אני קרבה לשמים בצעדי ענק, אל תפסיק,
בבקשה אל... אני מתחננת, אני אעשה מה שתרצה...
אני גונחת, האגן שלי מתחיל להיזרק לכל עבר בלי שליטה. הוא
מפסיק.

מתקרב לי לראש, מרים אותו בעדינות ושם לי כדור גומי בפה. גאג.
הוא ממשיך אל בין רגליי. אני מצפה שהוא ימתין שוב, אולם בבת
אחת הוא מתנפל על איברי הלח וטורף אותי, אני כבר לא יכולה
לסבול את זה, אני מתה לצרוח אבל לא יכולה, הגאג הזה חוסם לי כל
הברה תועה - אני שונאת גאג! לא יכולה לשחרר ולבטא את הכאב, לא
את הצחוק ולא את ההנאה. קשה לי לגמור אבל הוא מתעקש, הוא יודע
שהוא ישיג את זה לבסוף וזה לא אורך יותר מידי זמן- אני מגורה
כל כך שאני פשוט מתפוצצת לו בפנים ורועדת ללא הפסקה. לו הייתי
יכולה הייתי מוחצת את פניו אל בין ירכיי כפי שאני רגילה ברגעי
השיא. הוא מתרחק, משתהה כמה דקות. גופי ליאה ועייף, אני רוצה
רק להתהפך על הצד ולהירדם, להתמכר לרגיעה המושלמת הזאת בגופי,
לתחושת הריחוף.
אבל אני קשורה. כלב!

ופתאום הוא גוהר מעליי וחודר לתוכי בעוצמה, אני לא יכולה לסבול
את זה, לא כשהכוס שלי עדיין רגיש, רגיש מידי ואני מרגישה כל
ניע וניד בתוכי עשרות מונים, הכל חם ורותח, מתחיל לכאוב, אבל
הוא בוטש את תוכי, חודר ולא מרפה, חודר שוב ושוב כבוכנה חסרת
מעצורים, אצבעותיו נתקעות בחוזקה ליד עצמות הבריח שלי, הריר
שלי זולג לי מהשפתיים סביב הגאג ואני פשוט נעה כמטורפת בין
תחושת הגועל העצמי לתחושת חוסר האונים שמערפלת את חושיי ומשמנת
את עצמותיי החלודות בהנאה עילאית. הוא גומר בתוכי והזרע זולג
מבין ירכיי, מצטרף לנוזליי ומתנקז לשתן שהתייבש מתחת לאגן שלי.

אני רוצה למות.

הוא קם והולך. אני שומעת הפעם סוף סוף קול מוכר - הוא מדליק את
הטלוויזיה.
אני שומעת מוזיקה ורוצה רק לשקוע בחלומות, אבל מפחדת שהוא יגיע
פתאום. אני מתוחה כולי. אבל הוא שם והזמן עובר חולף לבלי שוב.
לא עוברת אולי חצי שעה (התחילה סדרה שאני מכירה שאורכת 45
דקות) והוא בא אליי ושוב נשכב עליי, יודע שאני מוכנה כבר,
אפילו לא צריך לפשק את הירכיים לרווחה, אני פתוחה ומוכנה לו,
אז מה אם אני קצת יבשה, הוא רוצה לזיין, הוא רוצה לגמור ואני
כרגע שם רק בשבילו ואם אני גומרת זה רק בגללו ופתאום חודרת
אליי ההכרה הזאת שאני באמת בובת המין שלו בצורה שמעולם לא
חשבתי שאוכל להיות, נמצאת שם למען שימושו בכל עת שירצה בך דרך
שירצה ואיני יכולה להתנגד.

אני רוצה להתנגד...?