"אני לא מסוגל להאמין איך היא נעלמה ככה, בלי להשאיר עקבות",
אמר מיכאל חפוי ראש. "ואולי טוב שכך", פלט דן, "אחרי כל מה
שהיא עשתה לנו. איך היא עבדה על כולנו, ואנחנו היינו פתיים
לגמרי".
אמיר שתק.
"אין לך מה לומר, אמיר? הבנתי שגם אתה היית בעסק הזה", אומרת
מנחת הקבוצה.
"יש מישהו שלא נכנס אליו, גם בניגוד לרצונו?" הוא שאל בקול
מריר.
"אני לא מבין למה אנחנו בכלל צריכים להיות פה", אומר דן בחוסר
רצון.
"זה לא ברור?" שואלת מנחת הקבוצה, "אני חושבת שרצוי שתקבלו
תמיכה לאור היעלמותה המסתורית של רונה, בייחוד בגלל שלא ברור
מה יעלה בעקבות החיפוש של המשטרה. חוץ מזה שמה שאנחנו נעלה פה
בקבוצה, עשוי לעזור לנו לקבל תמונה עליה ועל אישיותה, מה
שיתרום למציאתה, כפי שכולנו יכולים."
"מה כבר יכול להיות?" שאל דן, "בטח תפסה איזה מתנדב סקנדינבי
ושכנעה אותו לברוח לחו"ל."
"אתה באמת חושב שהיא תנטוש את הבת שלה?" מיכאל פנה אליו, "אני
חושב שלא. היא הייתה כל החיים שלה. היא כל החיים שלה. ואני
אמור לדעת הכי טוב בתור החבר שלה מזה חצי שנה".
דן צחק בקול רועם. "לך תדע, אולי גם עליך היא עבדה. אתה מבין
שגם אני חשבתי שאני היחיד שהיא יוצאת איתו?"
"ומה אני אגיד?" התפרץ לשיחה אמיר, "גם אני יצאתי איתה כמה
חודשים טובים ובכל פעם שרציתי להיפגש ולא יצא, היא תירצה את זה
בלחץ בעבודה."
"שקרנית פתולוגית, זונה צבועה", הוסיף דן.
מיכאל קם ממקומו והניף אצבע: "אתה, אל תדבר עליה ככה! לא יודע
מה היא הכניסה לך לראש, אבל זה די ברור שלא היה ביניכם כלום!"
"אתה עיוור לגמרי, מה?" שאל דן בחיוך ציני, "איך בחורה אחת
מסובבת שלושה גברים לפחות על אצבע אחת..."
"אני לא יכול יותר..." מיכאל התמוטט על כיסאו בחזרה.

"את אוהבת אותי?"
"רק אותך", השיבה בהתפנקות רונה.
דן חיבק אותה ואימץ אותה לחזהו ואז הם עשו שוב אהבה.

אני מתגעגע ללעשות איתה אהבה, דן נזכר.

"התגעגעתי אליך, יקירי!" רונה קראה לו ורצה לעברו. שמלתה
התנופפה מאחוריה.
מיכאל רץ אליה. "את לא יודעת כמה חסרת לי בניו יורק. חבל לי
שלא יכולת לבוא איתי..."
"אתה יודע שלא יכולתי להשאיר את שרוני לבד", רונה ציינה ועזרה
לו לסחוב את התיקים למכונית בחניית שדה התעופה.
"רונה, מתי נתחתן? אני כבר לא ילד, את יודעת..."
"זה עדיין לא הזמן, יקירי", היא משיבה תוך כדי נהיגה.

מה אעשה בלעדייך? מיכאל שאל את עצמו.

הם טיילו בטיילת הישנה. שעת לילה מאוחרת. רק הירח זרח במלוא
הדרו. זוג אוהבים הולך לאיטו בלילה רומנטי שהוא כולו שלהם.
לפתע משכה אותו לסמטה ישנה. היא דחפה אותו לקיר, חפנה את חזהו
ונשקה לו בתשוקה.
הם התפשטו חלקית בחופזה והתפרקו אחד בתוך השני.
כשהתלבשו, אמר אמיר: "לא משנה כמה פעמים נשכב, לעולם לא יימאס
לי. את מדהימה..."
"גם אתה. אתה מספיק לי וממלא לי את החיים..."

איך היא יכלה ככה לשקר לי במצח נחושה? כל מה שקרה וכל שאמרה
היה שקר? אמיר תהה.

היא מעולם לא יכלה להסביר את הריקנות הזאת שבתוכה. את זה שאף
גבר לא מצליח לספק אותה. או שהוא מספק אותה רגשית אבל לא מינית
או מינית אבל לא אינטלקטואלית, או כל סיבה אחרת.
לפעמים היא פשוט חשבה שאולי היא דורשת מגברים יותר מדי, משהו
שהוא לא אמיתי ושלא יתקיים לעולם. היה נמאס לה להתאכזב כל פעם
מחדש. היה נמאס לה כל פעם לנסות מישהו אחר ולהתבדות. להתאהב
בסערה ואז להתעשת.
וכשהיא אמרה: "אני אוהבת אותך" לכל אחד מהם, היא באמת התכוונה
לזה.
מי אמר שאי אפשר לאהוב כמה גברים במקביל?
ואולי היא שיקרה להם? ואולי היא בעצם שיקרה לעצמה?

היא עדיין לא באה. שום סימן. משהו פה לא בסדר, מיכאל חשב.
השבוע האחרון מאז שנעלמה קשה מנשוא ובכל יום שחלף, הוא הרגיש
רע יותר ויותר, בודד, תלוש מהעולם ומהמציאות. העולם התפרק לו
בין הידיים ונזל מהאצבעות. ובינתיים הילדה שלה אצלו. בכל פעם
שהוא מביט בה, הוא רואה את רונה. ילדה קטנה שהיא העתק מדויק של
אימה שחורת השיער בעלת העיניים העוצמתיות ביותר שנתקל בהן
מעודו. כשהביט בשיער של שרון פרוש על הכר וליטף אותו חרישות,
הוא חש דקירות בלב. במוחו ריחפה דמותה של רונה, מחייכת אליו
בחיוך הקסום שלה. הוא ידע שהוא לא יוכל לשהות במחיצתה של הילדה
עם העיניים הגדולות והמבט השואל עוד זמן רב. יותר מדי זיכרונות
רעים וטובים היא מזכירה לו. יותר מדי. אבל אין ברירה. היא
צריכה להיות איתו כי אין לה קרובי משפחה ולרונה לא היו חברות.
רק חברים ולא מהסוג האפלטוני, אלא מהסוג הרומנטי. שוב צביטה
בלב.
איך היא הלכה ככה.
איך היא בגדה בו ככה.
אם היא תחזור... מיד תיקן את עצמו: כשתחזור, הם יוכלו לעשות אח
או אחות קטנה לשרון. הם יהיו משפחה מאושרת. הוא יסלח לה על
הכל. על הכל. רק שתגיע כבר...
הוא בכה שוב אל תוך הכר. לא יכול להירדם מרוב מחשבות שחודרות
ולא מרפות. מביט על הצללים הנמתחים מהתקרה ומתכווץ כשהוא שומע
את שרוני צורחת מתוך כנראה חלום בלהות.
הוא כבר לא יודע מה לענות כשהיא שואלת איפה אימא.
הוא קם בכבדות מהמיטה והולך אל המיטה הקטנה של שרון.

דן ישב במסעדה סינית קטנה ואינטימית עם עתליה מהעבודה. הוא היה
חייב להעסיק את עצמו איכשהו. נמאס לו לשבת בבית מלא רחמים
עצמיים. הוא גבר חזק. הוא לא ייתן לעצמו להישבר שוב, כמו אז.
הוא מרגיש כמו ילדה קטנה ושברירית.
עתליה מדברת איתו על ענייני דיומא אבל הוא לא ממש מאזין לה.
כן, היא נאה. כן, יש לה שיער שחור, ארוך ומבהיק כמו של רונה
ואפילו העיניים הכהות. אבל אין בהן את המסתורין, אין בהן את
החולמניות. רונה... רונה הייתה שובבה כמו ילדה וחיה בעולם
הדמיון והפנטזיות שלה והעיניים שלה היו שוחקות והחיוך שלה היה
גורם לך לחייך גם אם לא רצית. לפעמים הייתה כמו אשה בוגרת
ובשלה שלוקחת אותך במסע החיים יד ביד והעיניים היו רציניות
ולפעמים מלאות תשוקה ואהבה. לפעמים הייתה כמו זקנה ישישה ששבעה
מהחיים, למודת סבל ויגון והעיניים שלה היו מתכווצות ובזווית
העיניים היו נמתחים קמטוטים קטנים שנראו לפתע כה עייפים.
אבל שרון כבר לא תחזור.
הוא ידע את זה והוא צריך להתמודד עם זה.
וכולם צריכים להבין את זה והוא צריך כבר להפסיק לקנא כל כך
הרבה. זה מעוור את עיניו וזה לא כל כך בריא.

אמיר ישב על הספה כמו בטטת טלביזיה. הוא לקח חופש מהעבודה
וניסה לשחזר כל מהלך בחייו מהרגע ש-רונה פרצה לתוך חייו בסערה.
ניסה לגלות את כל השקרים הקטנים והגדולים, חישב והצליב את כל
המידע שקיבל משאר בני הזוג שלה וצחק לעצמו ביובש, איזו אשה
גדולה היא שהצליחה להרים כזה פרויקט חיים גדול ומצד שני איזו
קטנה היא שעשתה מהם כאלה קטנים. די, צריך לעבור הלאה, הוא
חשב.
אבל זה קשה. זה קשה בעיקר כי הוא לא יודע מה באמת קורה איתה,
קשה כי היא לא פשוט סתם זרקה אותו, קשה כי היא נעלמה וזה סוף
פתוח. הוא ידע שאם עבר שבוע, כנראה שהגרוע מכל קרה ושככל שהזמן
עובר כך הסיכוי לבשורות טובות קטן, אבל משהו בו אמר לו שעדיין
ישנו הסיכוי שהיא עשויה לשוב ואף היישר לזרועותיו.
רונה. הוא גלגל את שמה בפיו והתחלחל. הרגיש כאילו הוא מחלל את
שמה.
הדליק סיגריה ואיפר על הרצפה. הוא כבר ינקה את הרצפה המזוהמת
אחר כך. לא היה לו חשק לכלום. הרגיש כמו כלב עזוב ונטוש. שוב.

אם יש משהו שלא היה חסר למיכאל, זה כסף. הוא גר במושב קטן
במרכז הארץ בבית פרטי רחב ידיים בעל שתי קומות. הבית היה מוקף
חומה גבוהה לשמירה על הפרטיות ובצד הבית הייתה בריכת שחייה
בעלת מי טורקיז.
הוא גר ממש קרוב לגבול המושב שסומן על ידי פרדס תפוזים. בחורף,
נזכר בערגה, היה הולך עם רונה לפרדס, הם היו מריחים את ריח
רגבי האדמה הטריים אחרי הגשם, מסניפים לקרבם את ריח ההדרים
השופע ומשחקים מחבואים ותופסת בין העצים כמו ילדים. הוא השתוקק
לבוא החורף וש-רונה תשחק איתו שוב בין העצים כפי ששיחקה איתו
במיטה. אבל עכשיו חשק רק בחיבוק החם והמבין שלה.
היא לא תחבק אותו לעולם, הכתה בו הידיעה. הוא לא ייגע בה
לעולם. לא ישמע אותה, לא ייאבד בעיניה, לא ישמע את צחוק
הפעמונים שלה.
הוא חש ברע. חש בודד וגלמוד ושחייו חסרי ערך. בן 35 בלי כלום
בחיים חוץ מרכוש, ומה שווה רכוש אם אין עם מי לחלוק אותו?
אין עוד טעם בחייו.
"שרון, אני הולך לשחות בבריכה", אמר לה בקול שקט.
"טוב", היא אמרה ולקחה כמה צבעי פנדה וקשקשה על דף לבן חלק.
הפעם הוא לא ביקש ממנה להיזהר על השולחן. כבר לא היה אכפת לו
מכלום.
הוא עמד לצאת מהדלת ואז חזר אליה וחיבק אותה חזק כפי שמעולם לא
חיבק.
אני מצטער, חשב ונשק ללחייה ולמצחה. היא הרימה אליו מבט עצוב
של ילדה שמתגעגעת לאמה ושסבורה שהיא יצאה לחופשה. המבט המוכר
דקר אותו שוב.

הוא יצא מהחדר והלך לבריכה. השמש כבר החלה לערוב לאטה והשמיים
היו בצבע אדמדם סגלגל. החצר הייתה ריקה והוא התפשט לחלוטין
וקפץ ראש למים, נותן להם לערבל את ראשו ולערסל בקרירות את
גופו. הוא הרגיש איך המים מקבלים אותו לתוכם, חודרים אליו ואיך
הוא שוקע אט אט אל תוך המחשבות המלנכוליות שלו, מחשבות של גבר
שעבר הרבה בחיים ושאין לו מה להפסיד, מחשבות של אדם שמרגיש
מיותם ללא מטרה בחיים ושהכל מתגמד אל מול היעלמותה של אהבת
חייו.
הוא שכב על בטנו, ראשו קבור במים וניסה לאט לאט לא לנשום. זה
היה קשה כי האינסטינקטים הטבעיים שלו הוציאו את ראשו אל מחוץ
למים בכל פעם שהחמצן נגמר בריאותיו. הראש רוצה למות, אבל הגוף
מוחה בתוקף. הוא ניסה לצלול עמוק יותר וחשב אולי אפילו לקשור
את עצמו לטבעת המתכת היוצאת מהקיר במעמקי המים. הוא חייך
לעצמו, מקבל בשמחה את הסוף.

שרון רצתה לשאול את מיכאל משהו. היא יצאה בפיג'מה שלה לחצר
והגיעה לבריכה. היה נדמה לה שהיא רואה אותו שם שוחה להנאתו.
היא קראה לו, אך הוא לא התייחס אליה.
"מיכאל!" ניסתה שנית.
אין קול ואין עונה. הוא התקרב אליה באיטיות מבלי להוציא את
הראש. לאחר מספר דקות ארוכות הראש התנגש בקיר שלידה. הוא עדיין
לא התרומם.
"מיכאל?" שאלה בקול צייצני.
עדיין לא ענה.
היא התכופפה אליו, ילדה קטנה בת שש, ונגעה בשערותיו הרטובות.
ניסתה לנער אותו ולפתע נפלה לבריכה. היא החלה לפרפר ולנסות
ולצאת, אולם היא נזרקה רחוק מדי ולא ידעה לשחות. היא התהפכה
כמה פעמים וצרחה אבל איש לא שמע. השמש כמעט ושקעה לחלוטין.
הפנסים בחצר נדלקו. היא החלה לבלוע מים ונכנסה לפאניקה.

מישהו משך אותה. היא שוכבת עכשיו על הרצפה, על הגב. רטובה
וספוגה כולה מים. היא חושבת שהיא שמעה מתישהו צרחה עמומה. היא
לא יכולה לזוז. היא כל כך כבדה. כבדה כמו בובת עופרת. היא מנסה
לפתוח את העיניים, אבל לא מצליחה. לו הייתם רואים אותה, גם אתם
הייתם מפחדים. עורה לבן-כחלחל חולני, שפתיה שקופות ועיניה
פעורות לחלל ובוהות בהבעה זגוגית משהו. סביבן עיגולים אדומים
כהים והיא נראית כמו משהו שלא הייתם רוצים לפגוש בלילה.

היא מנסה להתרכז בלקום, מנסה לפקוד על הגוף שלא הקשיב לה, עד
שהיא מצליחה. פתאום מרגישה עצמה קלילה כמו נוצה, כמו רוח קלילה
וקרירה של אמצע מאי. היא מרגישה מרחפת. מוזר כל כך. היא קמה
מהרצפה, מדשדשת במים ללא נעלי בית. בטח נעלמו בבריכה, חושבת.
רק שמיכאל לא יכעס. היא לא זוכרת דבר. היא מביטה על השעון
הדיגיטלי בעל ספרות הענק האדומות על פרק ידה הימני. הספרות
רצות קדימה ואחורה בלי שום סדר הגיוני ולפעמים גם באופן לא
רציף. יש שקט מופתי, אפילו את צעדיה לא שומעת, גם לא את רוח
הלילה המנשבת. כאילו היא בבועה. היא צועדת אל הבית באיטיות,
מתקשה ללכת, מרגישה סחרחורת קלה, כאבים בחזה הקטן שלה. ופתאום
כל החושים מתחדדים באורח פלא ומופלא, היא יכולה לשמוע כל דבר,
אפילו את העכברים בקירות, את המוזיקה מהקומה העליונה, אבל זה
עדיין נראה כאילו היא לא חלק מזה, כאילו היא לא שייכת. משהו
מושך אותה לעלות לקומה השניה. הפסיעות הקטנות שלה משאירות חותם
קטן על כל מדרגה שהיא מטפסת עליה, גם אם הוא לא נראה.
כל מה שאנחנו עושים בעולם הזה משאיר חותם כלשהו בו, גם אם
איננו מודעים לו.
דינה, העוזרת, עוברת על פניה במהירות ואפילו לא מביטה בה,
בדרכה למטה והחוצה. היא רוצה לקרוא לה, אולם מחליטה לדבר איתה
לאחר מכן. אולי כשדינה תקרא לה לארוחת הערב שלה. מוזר שהיא לא
רעבה פתאום. היא יכולה להישבע שלפני שיצאה הייתה רעבה כהוגן.
היא מגיעה לקומה השניה ומתחילה לרוץ לרוץ לרוץ ואפילו לא יודעת
למה, קלה-קלה מרחפת ועולה ופתאום - בום! נתקעת בקיר.
היא מתרוממת, עומדת לבכות אבל מחליטה שאין זמן. היא ממהרת
ואפילו לא יודעת למה ולאן. אבל... אין קיר. היא מרימה ידיים
ומרגישה שיש שם משהו קשה שלא נותן לה לעבור. אבל היא חייבת
לעבור. היא הולכת לאחור כמה צעדים ואז רצה קדימה כמו שור זועם,
מתנגשת בגופה הצנום בקיר בלתי נראה שוב ושוב ושוב עד שהיא
שומעת קול ניפוץ והיא רואה לבנים מתמוטטות לידה. היא מזדחלת
מתחת לפתח הקטן שנפער מולה ומגיעה לחדר בקצה המסדרון. החדר
האסור. החדר שבו מיכאל עובד ואסור להפריע.
היא ניגשת אליו ומושיטה יד קטנה לידית החדר, היא מפחדת. כל כך
מפחדת ולבה מבשר לה רעות. היא שומעת תקתוקים במחשב שלו ושהדלת
נפתחת בחריקה, היא רואה מישהו - או נכון יותר מישהי, יושבת עם
הגב אליה. את השיער היא מזהה מרחוק.
היא צועדת בצעדים קטנים וחוששים, מחזיקה עצמה לא לרוץ ולהשליך
את עצמה עליה.
"אמא!" היא קוראת בשמחה.
הכסא מסתובב לעברה ועיניים כהות בארובות עיניים אפלות מביטות
בה במבט חצי מת.
"באת אליי..." היא אומרת בקול קפוא ולא מאמין.
שרון צורחת באימה.
פניה של אמה לבנים וחיוורים. כל פניה מצולקות בחתכים מדממים
שחלקם כבר הגלידו, הבגדים קרועים ותלויים עליה כמו פיסות שאין
קשר ביניהן, חתכים שנראים עמוקים נמתחים על גרונה, על כתפה,
סביב הפטמה שמציצה מבעד לגופיה הגזורה. סימנים כחולים סגולים
על גרונה.
"את פה..." היא אומרת ולא מסוגלת לבכות.
שרון קפואה ומקורקעת למקומה. זאת אמה, אבל לא היא. לא כך היא
זוכרת אותה.
"בואי אליי, יקירתי..." היא מבקשת.
שרון עומדת עוד מספר רגעים נטועה במקומה ואז פוסעת לכיוון האשה
המפחידה כמו בסרטים שמשדרים בלילה בכבלים ושאימא לא מרשה
לראות.
ובדיוק כשהן במרחק של מספר פסיעות אחת מהשניה, שרון חשה כאב
עצום בראשה.
היא עוצמת עיניים ומרגישה כאילו היא רואה סרט בראש.

הולכת לאט. נופלת על האדמה. עושה אהבה. גונחת. צוחקת.
נחנקת. משתוללת. בורחת.
רצה רצה רצה רצה רצה רצה רצה
נופלת.
הוא בא. הוא בא אליה.
מעודה לא פחדה כך.
יש לו סכין ביד.
בבקשה, לא...
היא רוצה להתחנן, אך שום קול לא בוקע מגרונה.
הדבר האחרון שהיא מצליחה לחרות במוחה לפני שתראה שחור חלבי
מכסה את תוך-עיניה זה ריח התפוזים הממכר והמוכר.

היא פותחת עיניים בפחד, מעולם לא ראתה את אמה חסרת אונים, תמיד
הייתה חזקה ומגנה ותומכת.
לפתע חשה כאב חזק וחד כלהב סכין חותך את לבה, כאילו מישהו תופס
אותו בחוזקה ומנסה למשוך אותו החוצה. כאילו משהו מוריד אותה
בכוח למטה. היא קורסת על הרצפה, מחזיקה את לבה ומתמוטטת לתוך
התעלפות, תוך שהיא רואה אור לבן בוהק מכסה אותה.
"לא..." צורחת רונה.

שרון פוקחת עיניים בקושי רב. עפעפיה כבדים. היא משתעלת ונחנקת,
מים נוזלים מפיה. היא רואה כל מיני אנשים סביבה והיא לא מבינה
איפה היא.
הגוף כל כך כבד.
היא זוכרת דברים בצורה מאוד חדה, כל מה שקרה לא מזמן, אולם
ברגע שפקחה את עיניה, הזיכרונות החלו להתמוסס במהירות כמו כפית
סוכר בכוס מים רותחים.
"תודה לאל", היא שומעת קול מוכר. זה הקול של העוזרת.
היא רוצה לדבר, אבל מתקשה.
לבסוף היא אומרת בקול חלוש ובמאמץ רב: "אימא..."
עיניה נעצמות שנית.
אולי לתמיד, אולי זמנית...