אחרי המבחנים אני אתחיל איתה,
לא עכשיו, היא בטח לחוצה.
אני אזמין אותה לסרט רומנטי כמו "סינמה פרדיסו" או "הטייס",
שתשתחרר קצת.
אחרי המבחנים גם יהיה לי זמן לכתוב שירים.
אז מה אני עושה עכשיו?
רק כותב מונולוגים על כתיבת שירים ואהבה דחויה, כמו מחשבה
שאסור לי לחשוב אבל אני בכל זאת מתעקש.

עוד דחייה של אהבה בשביל סקס אחד או הימנעות מסקס בשביל אהבה
גדולה.
לוותר על הרגע בשביל משהו נצחי...
אז מה אני עושה עכשיו?
לא זה ולא זה, לפעמים אני פוחד שאני הופך לא-מיני.
אני פוחד שידללו לי מקורות ההשראה אם אין לצידי בחורה.
וכשיש מישהי היא שואבת ממני כל טיפת אנרגיה אחרונה,
לא שזה רע, כך אומרים, אך צריך להשאיר משהו לכתיבה.

אני רוצה להיות כמו מר יוז, כריזמטי צעיר ומחזר אחר נשים יפות,
הייתה לו בעייה עם היגיינה, כך מדגישים בסרט, את זה לא הייתי
מאחל לעצמי דווקא.
ואם אני כבר מקרין סרטים אז איפה הרומנטיקה?
אני מרגיש יותר כמו "הפאנטום של הסינמה", מביט מלמעלה על זוגות
תמימים שיצאו לסרט.
ולמה היפות תמיד הולכות עם מכוערים, והפנויות על הפנים.

אין לי אף אחת וגם לא מישהי לחשוב עליה.
לפנטז על חברה מן העבר סתם מיותר.
ולחשוב שבעתיד אני אפגוש מישהי נפלאה לפעמים נראה כאשלייה אחת
גדולה.
זה לא שאני לא מאחל לעצמי, אני פשוט לא יודע מאיפה להתחיל.
למצוא אהבה זה לא כמו לרכוב על אופניים, צריך ללמוד בכל פעם
מחדש,
ולא, אין גלגלי עזר.

לא רוצה להיות כמו אלה שמתפשרים כי הם מפחדים להיות לבד.
אני לבד עכשיו כי אני בוחר בכך, זה יותר מפחיד אותי.
כשנהיה גדולים נדע על כל האהבות שהיו יכולות להיות, כמו בסרטים
הקלאסיים.
לסגור מעגלים, אומרים שזה חשוב...
אהה, האהבות הראשונות, חבל שלא תמיד הינן קסומות כמו
באגדות...

הפסקה!

אני עולה למעלה להשחיל את החלק השני של "הטייס".