פתאום נזכרתי ביום ההוא בקיץ
נרדמנו בפלאס דה ווז' והתעוררתי לפניך.
הדלקתי סיגריה וכמהתי לכשרון ציור
שאוכל לשרטט את השקט שלך שצבע את הדשא
במפות הערים שחלקנו אז.

כמה חודשים, אני ואתה
וכוסות קפה וסיגריות והעיר הזו
ומטוסים שמחכים מעבר למחוגי השעון
פשוט כי כאלו אנחנו.
אבל בינתיים
אנחנו יושבים בבתי קפה
וקוראים ספרים. אני יודעת, אולי לאחרים
זה נראה מוזר. נתקלים זה בזו
מדי כמה חודשים ובמקום לדבר
אנחנו מציפים זה את זו בנוכחות שלנו
וקוראים ספרים.
מדי פעם אני מרימה את הראש מהדפים
ורואה אותך שם. תוהה אם לומר לך
שהאושר הזה מציף אותי עד קצות האצבעות
ובמקום מספרת לך על שירים שקראתי
אתה מדליק לי סיגריה, אני אומרת
שאתה ג'נטלמן ושוקעת עמוק יותר בכסא.
בקיץ ההוא אמרתי
שאנחנו נושמים באזורים דלילי אויר
ועכשיו מבינה
כל עוד אנחנו יחד
האופק נמתח בין הדירה שלי
לבית הקפה הקרוב. השבוע
אני לא זקוקה ליותר.