תעמוד בערך באמצע, בדיוק איפה שהתאורה מאירה עליך,
שכולם יצליחו לראות אותנו בבירור, שלא תוכל לצאת מפסיד בשום
זווית.
ואחר כך, כשתאמר לי שאתה מוכן אני אגש לכיוונך
ואשאל אותך למה אתה משקר לי.
אתה תחייך ותכחיש, ולכמה רגעים אני באמת אאמין לך, אחרי הכל -

איך אפשר שלא.
ונצלם את הסצנה הזו כמה פעמים, עד שתראה מדויק בדבריך.
נאה לך השקר הזה, אתה רגיל אליו כדרכך היומיומית.
כשתביט לי בעיניים ואני אבחין במצלול השקרים האלו שמשתקפים
דרכך, אני אבקש ממך
לומר לי את האמת.
ואתה תכחיש.
ואני אבקש שוב.
וככה נחזור על אותו הרפרטואר כמה פעמים,
עד שהקהל שלנו יתחיל לשאוג אנחות שעמום, ואני אבקש ממך
שתפסיק.
אחרי 40 דקות תהיה הפסקה, והקהל יברח מחוץ לאולם הקולנוע,
אני בספק אם הם יועילו בטובם לחזור, אני לא הייתי חוזרת.
הרי הם ראו אותך גם שישי שעבר, וגם בזה שלפניו - בסרט עם ההיא,
וההיא שלפניה,
וגם זו שלפניה, אפילו שאותה לא היכרתי, אבל אני בטוחה בקיומה.

מצחיק איך מכל הסרטים הקהל יוצא פעור פה, חוץ מהסרט שלנו. שלנו
משעמם.

לפעמים כשאני רואה אותך, מתפרץ מתוכי גל צחוק,
אני חושבת שלבמאי שלנו הייתה טעות, והתסריט שלנו שגוי.
זאת אומרת, המשחק שלך נפלא, ואני את ההצגה שלי חייבת להמשיך,
אבל אני לא רוצה.
מדהים לראות עליך איך אתה מאמין שאני כל כך
תמימה,
ושהמשכתי הלאה אחריך, ואתה שייך לעבר,
ושטוב לי עכשיו
ושאני מאמינה לכל הסיפור השקרי שלי, ושניצחת.
בוא אני אעצור לרגע את הסרט ואגלה לך סוד קטן. צדקת,
אני באמת תמימה
ואתה באמת הרבה מאחוריי, בעבר שלי,
טוב לי עכשיו, אני אפילו מאוהבת.
אבל אני יודעת את כל האמת שחשבת שאני טיפשה מכדי לגלות,
והפסדת.

נשארו 10 דקות לסיום הסרט שלנו, אבל נשאר בקהל רק זוג אחד, וגם
הוא
יפרוש בעוד מספר שניות אם לא נשנה את התסריט.
אבל אין מה לשנות, התסריט כבר נכתב מראש, עוד לפני שנבחרתי
לגלם בסרט לצדך.
הייתי מבקשת מהזוג להוריד את הוילון השחור שמכסה את המסך
אבל הוא כבר הספיק לברוח מהאולם,
אז נשארנו שנינו. רק אני מולך, ואתה מולי
ועשן שיוצא מתוכך וחונק אותי.
הייתי מורידה את הוילון בעצמי, אבל באמת שאני עייפה מדי מכל
המשחק הזה
אז אני מבקשת ממך. ואתה כהרגלך מסכים, ומיתמם.
אתה אומר שמההתחלה תכננת להוריד את הוילון לבד, כי ראית שאני
עייפה, ואתה משקר.
ואני יודעת שאתה משקר,
ואתה מכחיש.
ואני מבקשת שוב שתאמר לי את האמת, ואחרי שאתה משקר אני בוחרת
להאמין לך.
לא כי אני טיפשה כמו שאתה חושב, אלא כי לא אכפת לי.

אתה יוצא מהסרט שלנו, הולך לוילון המסך ומוריד אותו אט-אט,
האולם מחשיך מרגע לרגע ואני נותרת לבד על המסך
עד לחושך מוחלט.
אבל כנראה שמנשבות רוחות שאותן גם החושך לא יכול לעצור
אבל ההצגה חייבת להימשך.
תשקר, תכחיש, ואני לא אאמין ואז אאמין, ואז תשקר שוב.
אל תדאג,
אין לנו קהל יותר, אף אחד כבר לא ישים לב להבדל.