זה היה ביום השואה לפני 12 שנה, הייתי בת 8 בכיתה ב. קצת לאחר
הישמע הצפירה החל טקס בית ספרי. אני לא השתתפתי למרות שאמא
אומרת שאני רוקדת יפה. קרה לי איזה משהו בפנים והרגשתי דחף
עצבני לעלות על הבמה בזמן שירת ההמנון "אלי אלי" ולהתחיל לזרוק
אבנים. וזה באמת מה שעשיתי - אחר כך אמא אמרה לי שאני
אימפולסיבית או משהו כזה.זרקתי אבנים על כל המשתתפים במפקד-
ניצולי שואה, מורים,מורות, מנהלת וכל התלמידים. גם על החבר הכי
טוב שלי זרקתי אבל זה בגלל שהוא אוסטרי. פנינה- העובדת
הסוציאלית שלי אומרת שעשיתי את זה בגלל שאני לא מתאימה למסגרות
ושמעולם לא התאמתי.אני שמה זין על כולכם וזה יכול להיות מאד
מסוכן. עם העניין הזה של המסגרות אין לי שום בעיה ואני חיה עם
זה די טוב. אני מצלמת תמונות ושולחת אותן למיסגור, זו צורת
ההתמודדות שלי.

היום בגיל 20 פנינה אומרת שזו בעיה אחרת שמפריעה לי לנהל חיים
נורמליים.נורמליים לפחות לדעתו של אבא. אני מכורה למכורים.
מכורים לגראס, מכורים לפטריות יער, שמפיניון, שוקולד, אלכוהול
ועוד כל מיני דברים שרושמים ברשימת קניות של הסופר השכונתי.וזה
מדכא אותי. בכלל אני חושבת שאני בן אדם די דכאוני. אבל בתוך כל
החושך הזה יש גם צד אחד חיובי: אני אוהבת להנות מדברים שבכלל
לא קורים. פעם כמעט הלכתי לסרט עם אבא וכל השבוע שלאחר מכן לא
הפסקתי לחייך כי כמעט הלכנו לסרט. אני גם אוהבת שאתם מתחילים
אתי, אני מרגישה כזו חשובה ומושכת אבל זה לא יילך לשום מקום זה
לא רציני ונראה לי שמזה אבא לא מרוצה.

הוא רוצה אותי מלומדת מנומסת חייכנית ונשואה + 2. הרבה פעמים
אני גם הולכת יחפה ועושה הרבה שטויות עם אנשים זרים ואבא לא
מבין שזו לא ממש אני שעושה את זה. זו אני המושכת המענינת
המבריקה והמאושרת. אפשר לראות אותי כל יום שישי בערב בערוץ 6.


אני עוברת על המסך ממש טוב, אפילו אחי היה מת לזיין אותי, יש
לו תמונות שלי תלויות על הקיר מעל המיטה - ויש לו חברה. בימים
שאני לא מופיעה בטלויזיה, שזה כמעט כל השבוע, אני עושה חזרות,
המון חזרות, זו עבודה קשה כי כמעט הכל אימפרוביזציה, כלום לא
ידוע מראש בתכניות האלה. אני ממסגרת תמונות ומנסה להיגמל.
עכשיו בדיוק אני עושה דיאטת כרוב ואני חושבת שמחזרה לחזרה אני
מבינה פחות ופחות למה אמרו שאני סובלת מפיצול כלשהו באישיות
וממניה דיפרסיה.