יושבת בסלון וקוראת את העיתון אבל ראשי מרחף לו כבר במקום
אחר,
איתך, אתה הוא כל עולמי, אתה כל כולי...
אתה האביר על הסוס הלבן ואני מחכה כל חיי לבואך אליי,
אהבה ששזורה בשנאה ובעוד מילות אהבה נוספות אך פוגעות.
כל החרדות בראשי לעולם לא נעלמות:
העצב מוריד דמעה מעיניי
הפחד חונק את גרוני
ההערצה גורמת לי להיות גאה
אבל בגללך כל חיי אני עצובה.
כתיבת שירים קיטשיים הם בגללך ובשבילך. אולי בעוד כמה שנים
תימצא אותם בתיבה שבעליית הגג, שם קבורה אהבתי הגדולה
שאליך הייתה...
אז למה לא באת? למה לא הגעת כשעוד היה זמן?