"אין אנו אלא חלקיקים הנעים ברחבי העולם וממתינים לרגע
כלייתם. חכם הוא האדם, שמצליח לבקע את מחסום הקיום, להטביע
חותמו על דפי ההיסטוריה, ועם זאת, להבין שאין לכך כל משמעות
ממשית".

כך חותם לואיס מחמד יאסר דה מנצ'ינו את ספרו החדש "לואיס בנבכי
הקיום", מחקר פילוסופי שברירי התמה על משמעות קיומנו בעולם.
מלבד תובנותיו הפילוסופיות של הספר, מצליח לואיס לסחוף אותנו
אל מסע התבגרותו רצוף המכשולים, שבמהלכו גילה את הפילוסופיה
שהצילה אותו מעצמו. עם זאת, מודע הוא למגבלותיו של נצחונו
ולשרירותיות של קיומו.

לואיס נולד בשנת 1957 באיטליה לאב נוצרי קתולי ואם מוסלמית,
שנחשבו לחריגים בקהילה בשל נישואיהם. אמו היתה מורה בבית ספר
מוסלמי לבנות ואביו היה צלם עצמאי. הם חיו בדירה קטנה בשולי
מילאנו ומעולם לא לקחו חלק בחיי הדת והתרבות כיוון שנודו
ממוסדות אלו. נישואיהם לא הוכרו על ידי הכנסייה הקתולית. לואיס
מתאר בספרו את יחסיו עם ילדי השכונה כ"אמביוולנטיים". מצד אחד
הילדים תיעבו את מהות קיומו ומצד שני היה להם צורך בו, כשעיר
לעזאזל. לאחר שגדל לואיס, החלה אמו מלמדת אותו בביתם, כיוון
שהמתחים בינו לבין הילדים האחרים הלכו וגברו.

"בילדותי, לא היו לי חברים. "בסטרדו" "אילג'יטימו"  גרונותיהם
הקטנים של הילדים בפיאצ'ה היו זועקים בראותם אותי. קריאות אלו
חרכו את תודעתי, אולם במרוצת השנים הבנתי שאין משמעות לכל אלו
והדת בה אנו נאחזים אין בה דבר מלבד נחמה. נחמה קטנה".

לצד סיפורים אלו מילדותו, פורש לואיס את משנתו. לואיס מכנה את
המצב בו נמצאת האנושות "בורות לשם תכלית". אין העולם יכול
להתקיים בלי בני האדם, אולם בני האדם הם אלו שישמידוהו בסופו
של דבר. מצב זה הוא בלתי נמנע ומהווה חלק משרשרת הקיום. כיוון
שלכל חלקיק בגלקסיה יש תכלית, גם לקטן ולזניח ביותר, נבנתה
אשליה עבור בני האדם, שמוזנת מהמחשבה שגוף האדם הוא יציר
מתוחכם של אלוהים או לחלופין של הטבע ואין שני לו. מכאן,
גורסים בני האדם כי למעשיהם יש משמעות כלשהיא ובונים הם סביבה
מדומיינת של גיבורים, בה הם מייחסים משמעות רבה למעשים
שרירותיים וחסרי משמעות.

לואיס מפרש את סיפוריו מילדותו כמיתוסים - החומר ממנו קורצו
גיבורים. מיתוסים אלו מלווים כל אחד בחייו, ונועדו להבנות לנו
את המציאות התאימה למילוי תפקידנו.

"היה לי פעם ילד בכיתה שכונה "פונגו", אגרוף. היה לו אגרוף
גדול למדי והוא היה מרביץ לילדי השכונה. עד היום כשאני רואה
מישהו מקבל אגרוף בסרט אני נזכר ב"פונגו" ובאגרופן שלו".

ספרו של מנצ'ינו הוא יצירת מופת מרתקת ומעניינת, עמוסת תיאורים
עשירים של ילדותו ותיאוריות פילוסופיות מעניינות. הקלילות בה
מסופרים סיפוריו אינה מאפיינת את הספרות המקצועית לה אנו
רגילים. תפיסת עולמו רחבת היריעה של לואיס מתבטאת בעיקר במשפט
מהפרק האחרון של הספר:

"על אף הבנתי את חוסר תכליתיות קיומו, אני ממשיך לחטוא
ב"בורות תכליתית" מתוך ידיעה שכך העולם מתנהל, ואין ביכולתי
לשנות זאת או לערער על כך, תפקידי הוא רק להציג בפני הציבור את
האמת שלי, שגם לה בסופו של דבר אין משמעות."    


נכתב עבור הסדנה ה-52 - ביקורת על הספרים שמעולם לא נכתבו