עוד אפשר לראות את התפרים ואת האזור שגולח, כשקיבלת את
הכנפיים. הרי הן לא באמת
מגיעות לך. לכן האזור לא מתאחה (ולא בגלל שהלב שלך עדיין
פצוע).

הסתכלת בי בעיניים החזיריות שלך. כרגיל היו הן מלאות אש רושפת,
אך עם ניצוץ שלווה (כמו המזרקה של אגם, זו שמאז ומתמיד קיווית
לראות בוערת). סקרת אותי, מלמטה למעלה. הרגשתי קטנה וחסרת
חשיבות (כמו שהרגשת כשהיית איתו). לא  מצמצמת, אך עיניך כבו,
הוצפו בשקיעה. אמרת שאת הולכת.

את הביקורים אצלו התחלת עוד לפני שנפגשנו. כל יום חמישי הראשון
בחודש, הגעת לדירת הסטודיו שלו. למשך שעה, 60 דקות, 3600 שניות
(ואם היה אפשר למדוד את הפגישה במילים, סרט המדידה לא היה
נגמר). התראתם למטרות חיפוש עצמי, שאיפה לטוהר ושלמות (ועוד
קצת מהדברים הללו ששנאתי). לא ידעת שהייתי פה, כך שהפגישות
,למעשה, היו מיותרות.
אני זוכרת כשסיפרת לי עליו. לא שמת לב (מתי כן שמת לב למשהו),
אך שפתי האדימו מקנאה.

כשהלכת אליו, וחזרת עם הכנפיים, לא הבנת מדוע צחקתי. נראית כה
עלובה, עם התפרים בולטים, כמו חתולה אחרי ניתוח לעיקור.
הוא עיקר נפשך בכל אותן פגישות. ניסיתי לצעוק לך זאת, אך לא
שמעת.
"תקבלי כנפיים" אמר לך במתק שפתיים, והלכת אליו (כמו העכברים
אחרי החלילן מהמלין).

הנה, כנפייך. מה תעשי איתן? תעופי?
לאן?
אלוהים?
חה.
(לאלוהים אין עסק עם מלאכים מזויפים).