מוצא עצמי עומד מול בלון של אהבה.
בלון גדול ואדום, ומלא אהבה.
תמיד אמרת לי כמה שאת פוחדת מהבום של הבלון.
אך בכל זאת מקפידה,
כמו מדי יום,
לעבוד לידו,
ובפתיחת פה קלה,
את אוחזת אותו,
ומחדירה פווו קטן אל תוך פייתו.

אוחז בו חזק ככל האפשר.
שלא ייגמר לעולם!

אני מביט בו בבהירות בבלון,
מוצא בו סדק קטן, זעירון.
אחחח, סדק כה קטן לא יפוצץ לנו את הבלון אהובתי,
הרי הבלון כל כך גדול ועצמתי.

אני כל כך מפחד מפיצוץ הבלון,
כל כך התרגלתי לאותו בלון גדול ואדום,
אני לא יודע איך אוכל לחיות בלעדיו.
אך הוא לעולם לא יתפוצץ, הרי הוא בלון כה גדול ועצום,
והסדק הקטן כה פצפון וזעום.

בהרגליה ממשיכה נערתי החביבה,
נושפת פווו קטן בבלון האהבה.
ואני מפחד,
אוחז בו חזק ככל האפשר,
שלא ייגמר לעולם!

פתאום התפוצץ הבלון הגדול,
אהובתי פתאום הלכה, בלי לאמר כל.
עכשיו אני עצוב ובוכה כל הימים,
תמיד היא פחדה מבום של בלונים.